נפרדים מהבקתה ועוברים להמולה עירונית בהלסינקי

זהו, הכל סודר, הדלת נסגרה, ועזבנו את הבקתה בעצב רב. שבוע של שקט מוחלט, יערות אינסופיים ואגם פרטי הגיע לסיומו, והלב קצת חמוץ.

ארזנו את כל הציוד לרכב ויצאנו לדרך – שלוש שעות של נסיעה דרומה. בדרך עצרנו לתדלוק קל, ואי אפשר היה לוותר על סגירת מעגל מתבקשת: עצירה נוספת ב-Fazer, אותה חנות שוקולד מופלאה מהיום הראשון שלנו פה. הצטיידות קלה בשוקולדים לדרך (ובעיקר לבית).

ומשם – ישר אל העיר הגדולה, הלסינקי.

איזה מעבר חד! משקט כפרי, ציוץ ציפורים ואפס אנשים ברדיוס של קילומטרים, נחתנו ישר לתוך עיר שוקקת, תוססת ומלאת חיים. הפער הזה בראש בין היער המבודד לרחובות העירוניים דורש איזה רגע של הסתגלות.

הגענו למלון שלנו, Radisson Blu Seaside, ופרקנו את המזוודות והתיקים. בשלב הזה חילקנו כוחות: המבוגרים יצאו למשימה הלוגיסטית של החזרת הרכב בשדה התעופה, בעוד הילדים יצאו עצמאית לתור את הסביבה הקרובה של המלון.

בזמן שאנחנו בילינו בפקקים הקלים, בנסיעות הלוך-חזור ובפרוצדורות של שדה התעופה, הילדים עשו עבודה מודיעינית מופלאה. כשהגענו חזרה למלון מותשים, מצאנו אותם מחייכים מאוזן לאוזן ומדווחים בגאווה שהם גילו מסעדת דים סאם מקומית בסגנון "אכול כפי יכולתך", והבטן שלהם כבר הייתה מלאה בהמון דים סאם מאודה וטעים.

אחרי שהתאחדנו מחדש, יצאנו כולנו לסיבוב ברחובות העיר כדי לספוג קצת מרשמי הלסינקי. העיר מלאה בתיירים מכל העולם, הרחובות הראשיים, בתי הקפה והברים הומי אדם – תמונה כל כך שונה מאיך שחווינו וראינו את פינלנד עד עכשיו.

אבל לשינוי האורבני הזה יש גם מחיר: מסתבר שבהלסינקי, מסעדות זה לא אירוע ספונטני. כל המקומות השווים היו עמוסים לחלוטין, ומכיוון שלא הזמנו מקום מראש, זה הפך לאתגר אמיתי למצוא מקום כלשהו שיסכים להושיב ולהאכיל אותנו. בסופו של דבר, אחרי כמה ניסיונות עקרים ורגליים עייפות, מצאנו מסעדה מקסיקנית חמודה וטעימה בשם Pueblo Bar שסגרה לנו את פינת הרעב (ולמחר, כמובן, כבר למדנו את הלקח והוזמן מקום מראש!).

זהו, בסופו של דבר היה זה בעיקר יום של נסיעות, מעברים ולוגיסטיקה, ועדיין יצאנו ממנו מעויפים למדי.

הלילה ישנים במיטה של מלון עירוני, ומחר נצא לסיבוב מעמיק, איטי ומסודר יותר בכל מה שיש להלסינקי להציע.