סיכום ארגנטינאי
עכשיו. כשאנחנו במטוס בדרך חזרה ארצה הגיע הזמן לסכם את הטיול שלנו בארגנטינה.
חודש שלם. מאיגואסו בצפון ועד להכי דרום שאפשר באושואיה. ראינו יערות, מפלים, אורבניות עירונית, קרחונים וטבע גולמי. טרקים ברגל ושייט בספינות. היה לנו חם, היה לנו קר, ובעיקר היה לנו חגיגת טבע מטורפת.
קצת רשמים לסיכום:
- ארגנטינה יקרה. אפשר להגיד שזאת המדינה היקרה ביותר ביבשת. כל הסיפורים ששמענו על אוכל זול וקניות כבר לא רלוונטים למצב של המדינה כיום. בכל הפרמטרים ארגנטינה יקרה כמו ישראל אם לא יותר. כל התרמילאים שפגשנו ממש התבאסו מהמצב
- כל הארגנטינאים שפגשנו, מנותני השירות ועד להומלסים שמנסים למכור גרביים ברחוב, ממש נחמדים, ובעיקר שמחים. למרות שרובם לא יודעים אנגלית הם ינסו לעזור. לא נראה לנו שראינו ארגנטינאי כועס.
- ביחס הפוך לנחמדות שלהם נמצאת רמת היעילות שלהם. לפעמים ראינו מצבים שגרמו לנו לתהות איך הם בכלל מצליחים להתקיים ברמת יעילות כה נמוכה. צריך להוסיף לזה גם את כמות האנשים לכל תפקיד. בחנויות למשל, יש את הבחורה שמראה לך מוצר, ואז נותנת פתק, איתו הולכים לשלם אצל מישהי אחרת ושם מקבלים פתק נוסף, איתו הולכים לקבל את המוצר אצל בחורה שלישית. בברילוצ'ה למשל גילינו את המדחן האנושי. בכל רחוב, ממש בכל רחוב, עומד אדם לבוש כתום והוא מתפקד כמדחן. באים אליו, מוסרים לו את מספר הרכב, עד מתי רוצים לחנות והוא מזין לאפליקציה ולוקח תשלום.
- הומלסים אנשים בכמות גדולה בבואנוס איירס, והומלסים כלבים בכמות גדולה בדרום. וכולם חיים עם זה בסדר. הולכים מסביב לאנשים/כלבים שישנים ברחוב כאילו הכל תקין, וההומלסים אנשים/כלבים לא מפריעים או משתוללים
- בבואנוס איירס יש כמות משטרה מטורפת. בכל פינת רחוב כמעט עומד שוטר/ת. גם ראינו כל מיני תופעות של איש דקור שמיד נעצר על ידי המשטרה. בפלרמו, נתקלנו גם בסורגים בכל מקום. זה מגיע לרמה שבה חנויות הרחוב פשוט נעולות ואם רוצים להכנס צריך לצלצל ופותחים לך. מצד שני, לא הרגשנו בשום מקום תחושת אי בטחון אישי
- וואטסאפ שולט. זה כלי העבודה העיקרי שלהם לכל תקשורת. רוצים לבקש משהו מהמלון? להודיע לחברת השכרת הרכב על שינוי? לשאול אם יש מקום פנוי במסעדה? פשוט משתמשים בוואטסאפ. והם זמינים שם מיידית. הפוך לתרבות האי יעילות שלהם
- מתוקים (מי אמר אלפחורס ענקיים?). הארגנטינאים פשוט מתים על מתוקים ברמת סכרת למתקדמים. כל דבר מקפה ועד עוגות מתוק ברמות על
- באותה רמה של מתיקות גם גודל המנות. כל מנה היא לפחות ל 2 אנשים. לקח לנו זמן עד שהבנו שאפשר, וזה מקובל פה, להזמין סטייק אחד והוא יספיק לזוג (סטייקים מתחילים מחצי קילו למנת ילדים)
- הארגנטינאים הם למעשה עם הספר האמיתי. בכל מקום קוראים פה ספרים. בפארקים, בהליכה ברחוב, בנסיעות. אפילו הומלסים ששוכבים ברחוב רוב הזמן קוראים ספר. בהתאמה גם חנויות הספרים
- תורים. הו כמה שהארגנטינאים אוהבים תורים. לא ברור אם זה קשור למידת היעילות או סיבה אחרת אבל בכל מקום יש תור. מחכים לאוטובוס? פה לא הבינו לעומק את הקונספט של תחנת אוטובוס. כלומר יש תחנה אבל אף אחד לא יושב בה. במקום זה יש תור ארוך, שורה של אנשים שעומדים אחד אחרי השני עם מרווח בינהם, לאורך המדרכה, לפעמים עד מאחורי הפינה של הרחוב. מגיעים לשדה התעופה שעתיים וחצי לפני הטיסה בגישה של יהיה זמן לאכול משהו לפני הטיסה? תחשבו שוב. מרגע הכניסה לטרמינל ועד שעברנו ביקורת דרכונים לקח שעתיים וקצת (זכינו ל 2 תורים, בדיקה ביטחונית וביקורת דרכונים). כמובן שהגענו בשניה האחרונה לעליה למטוס.
- התניידות בתוך העיר (הניסיון שלנו בעיקר בבואנוס איירס) עם אובר. עובד מצויין ובמחירים סבירים. הנהגים פה אלופים באלתור. יש 2 מזוודות, טרולי ו 2 נוסעים מבוגרים באוטו קטן. אין בעיה, מזוודה יושבת מקדימה, השאר מצטופף בתא מטען ויאללה לדרך
- אנגלית שפה קשה פה. רוב השילוט בספרדית, כולל בפארקים מרכזיים שאליהם מגיעים בעיקר תיירים. וגם שיש שילוט, הוא לא תמיד במקום הנכון, או שהוא שם אבל לא ממש מייצג כלום. לראיה השילוט לשאטל פנימי בפארק שאמור להחזיר לחניה בסוף מסלול הליכה ארוך, רק ששלט לחוד ומציאות לחוד, שאטל אין, השאירו רק שלט
- ועוד בעינייני שילוט – שימו לב כי בכל הטרקים, השלט בהתחלה שמודיע על שם המסלול ואורכו, אז אורך המסלול הוא רק לכיוון אחד. כלומר אם כתוב שהמסלול הוא 8 ק"מ, אז בעצם מצפה לכם 16 ק"מ של הליכה, 8 לכל כיוון
- וההזהרה הכי חשובה – הזהרו במעברי כביש. הנהגים בארגנטינה מתייחסים לחוצים את הכביש כמו לפיונים בבאולינג. ברגע שרואים אותם צריך להפיל אותם. ולא חשוב אם יש ירוק במעבר חציה או שיש זכות מעבר, בארגנטינה כח הרכב גובר על כל החוקים. הפסקנו לספור כמה פעמים האיצו שראו שאנחנו עוברים במעבר חציה ואפילו את אותו פעם שצפרו לנו שחצינו כשהיה לנו ירוק
