פוסט מסכם – דיילת מהגיהנום
פוסט מסכם
יום 14/15, 02-03/01/17
אז כמו כל טיול, היום (יומיים) האחרונים כמעט ולא מספקים חומר מעניין
לפוסטים. וכמו כל פוסט מסכם גם פוסט זה נכתב די הרבה זמן לאחר שכבר חזרנו לארץ
(ואז נשאבים מהר מאד לחיי השגרה ושוכחים לכתוב את הסיכום). אז הנה, פוסט שמסכם את
היומיים האחרונים של הטיול שנכתב למעלה משבוע אחרי שהאירועים קרו…
לפוסטים. וכמו כל פוסט מסכם גם פוסט זה נכתב די הרבה זמן לאחר שכבר חזרנו לארץ
(ואז נשאבים מהר מאד לחיי השגרה ושוכחים לכתוב את הסיכום). אז הנה, פוסט שמסכם את
היומיים האחרונים של הטיול שנכתב למעלה משבוע אחרי שהאירועים קרו…
יום לפני החזרה מוקדש בעיקר להשלמות. השלמת קניות, השלמת אריזות,
השלמה של כל מה שרצינו ולא הספקנו.
השלמה של כל מה שרצינו ולא הספקנו.
היום החלטנו לאכול ארוחת בוקר משותפת אחרונה בחוץ. זוכרים את המסעדה
המקומית שניסינו להגיע אליה לפני כמה ימים ושאמורה להבטיח חווית ארוחת בוקר
אוטנטית? אז לפני כמה ימים הגענו ומצאנו תור של מעל שעה להיכנס. הפעם החלטנו להיות
יותר חכמים ולהתקשר לפני. והנה הפתעה.. גם הפעם יש תור של מעל שעה להיכנס. ולא, הם
לא לוקחים הזמנות ושומרים מקומות.
המקומית שניסינו להגיע אליה לפני כמה ימים ושאמורה להבטיח חווית ארוחת בוקר
אוטנטית? אז לפני כמה ימים הגענו ומצאנו תור של מעל שעה להיכנס. הפעם החלטנו להיות
יותר חכמים ולהתקשר לפני. והנה הפתעה.. גם הפעם יש תור של מעל שעה להיכנס. ולא, הם
לא לוקחים הזמנות ושומרים מקומות.
אז במקום החלטנו ללכת למקום שאהוב על איתי ומירב, שמגיש ארוחת בוקר
סמלית אבל בריאה יותר. לנו לא היה משנה כל עוד יש קפה.
סמלית אבל בריאה יותר. לנו לא היה משנה כל עוד יש קפה.
אחרי קפה ומאפה (או גרנולה) ממשיכים להסתובב במרכז הקניות (פתוח)
שצמוד למקום. פה מרוכזים החנויות של הביוקר (לא האוטלטים שאנחנו רגילים להם),
וגולת הכותרת עבור רותם – חנות Barnes and Noble – גן עדן
לחובבי ספרים.
שצמוד למקום. פה מרוכזים החנויות של הביוקר (לא האוטלטים שאנחנו רגילים להם),
וגולת הכותרת עבור רותם – חנות Barnes and Noble – גן עדן
לחובבי ספרים.
בשלב כלשהו מתפצלים שוב, חלק נוסעים להשלים את רשימת הקניות (מישהו
אמר רותם) וחלק חוזר הביתה. כמה שעות מאוחר יותר (ואחרי שחלק מאיתנו כבר לא מסוגל
לראות חנויות טארגט יותר) חוזרים להשלים את האריזה בבית.
אמר רותם) וחלק חוזר הביתה. כמה שעות מאוחר יותר (ואחרי שחלק מאיתנו כבר לא מסוגל
לראות חנויות טארגט יותר) חוזרים להשלים את האריזה בבית.
ואז התחילה מלאכת האמנות. איך הופכים ערמת שקיות בגובה הר הכרמל ל 5
מזוודות (+ טרולי + תיקי גב) שעומדים בסטנדרט משקל מחמיר של עד 23 קילו למזוודה.
מזוודות (+ טרולי + תיקי גב) שעומדים בסטנדרט משקל מחמיר של עד 23 קילו למזוודה.
אז מסדרים, ודוחפים, ושוקלים, ושוב מוציאים ומחליפים מיקום וחוזר
חלילה… בסוף המשקל מגרד את המספר 23 (מלמעלה) ואנחנו מקווים לטוב. אף אחד לא
מזכיר את העובדה שכל תיק גב שוקל בערך 50 קילו…
חלילה… בסוף המשקל מגרד את המספר 23 (מלמעלה) ואנחנו מקווים לטוב. אף אחד לא
מזכיר את העובדה שכל תיק גב שוקל בערך 50 קילו…
ואחרי שהוצאנו מלא אנרגיה באריזה, מה עושים? יפה נמי, אוכלים. הפעם
החלטנו ללכת על עדר פרות שיעבור על הגריל בבית – הכי טעים שיש.
החלטנו ללכת על עדר פרות שיעבור על הגריל בבית – הכי טעים שיש.
מגיע הלילה וכולם פורשים למיטה – למחרת חוזרים הביתה.
והנה מגיע שוב היום הכי ארוך בשנה – יום החזרה הביתה. 3 טיסות ומלא
שעות. יום שמתחיל בטקסס ונגמר בזכרון יעקב.
שעות. יום שמתחיל בטקסס ונגמר בזכרון יעקב.
לאחר הפרידה המרגשת נוסעים לשדה. פורקים את המשפחה + כל הציוד שיכול
להלביש חצי מהמהגרים באירופה ומחזירים את הרכב. עד פה, מתקתק בלי בעיות. מגיעים
לנקודת הכשל הראשונה – צ'ק אין למזוודות. למזלנו נפלנו על דודה נחמדה. היא מבקשת
שנשקול את כל המזוודות והופ, 3 מתוך החמש באובר משקל ו 2 בחוסר משקל. פורשים הצידה
ומתחילים לעשות פאזלים, משהו יוצא משם והולך לכאן, משהו מכאן עובר לשם, שוקלים
ומנסים שוב. לאחר כמה דקות של עבודה כל המזוודות מראות 50 פאונד עגול. ניצחון
מתוק!! על הגרם. את התיקי גב לא שקלו ולא שמו לב שמהמשקל שלהם כולנו הולכים קצת
מכופפים…
להלביש חצי מהמהגרים באירופה ומחזירים את הרכב. עד פה, מתקתק בלי בעיות. מגיעים
לנקודת הכשל הראשונה – צ'ק אין למזוודות. למזלנו נפלנו על דודה נחמדה. היא מבקשת
שנשקול את כל המזוודות והופ, 3 מתוך החמש באובר משקל ו 2 בחוסר משקל. פורשים הצידה
ומתחילים לעשות פאזלים, משהו יוצא משם והולך לכאן, משהו מכאן עובר לשם, שוקלים
ומנסים שוב. לאחר כמה דקות של עבודה כל המזוודות מראות 50 פאונד עגול. ניצחון
מתוק!! על הגרם. את התיקי גב לא שקלו ולא שמו לב שמהמשקל שלהם כולנו הולכים קצת
מכופפים…
מקבלים כרטיסי עליה למטוס אבל רק ללג הראשון (שמבוצע על ידי אמריקן),
אומרים לנו שאת השאר צריך לקבל בדוכן של בריטיש בבוסטון (לג 2).
אומרים לנו שאת השאר צריך לקבל בדוכן של בריטיש בבוסטון (לג 2).
הטיסה הראשונה (5.5 שעות) עוברת ללא בעיות. חוץ מהעובדה שאין מסכים
בטיסה הכל סבבה.
בטיסה הכל סבבה.
ואז מגיעים לבוסטון. מסתבר שצריך לעבור טרמינל אז למעשה יוצאים החוצה
מהשדה (קור אימים) ונוסעים באוטובוס לטרמינל השני. כשמגיעים מסתבר שצריך לעשות צ'ק
אין מלא (אין ממש דוכן מיוחד לנוסעי בריטיש במעבר). אין מזוודות (כי כבר מסרנו)
והתור קצר אז די מאושרים. מגיעים לראש התור בזריזות ואז אחת מהדיילות מסמנת מרחוק
שהיא פנויה ושניגש אליה.
מהשדה (קור אימים) ונוסעים באוטובוס לטרמינל השני. כשמגיעים מסתבר שצריך לעשות צ'ק
אין מלא (אין ממש דוכן מיוחד לנוסעי בריטיש במעבר). אין מזוודות (כי כבר מסרנו)
והתור קצר אז די מאושרים. מגיעים לראש התור בזריזות ואז אחת מהדיילות מסמנת מרחוק
שהיא פנויה ושניגש אליה.
איך שמתקרבים מתחילה להבהב נורת אזהרה (מטפורית) בראש, נפלנו על סבתא
בת 100. מוסרים לה את הדרכונים (5 במספר) ואומרים שכבר ביצענו צ'ק אין בדאלאס ורק
צריכים כרטיסי עליה למטוס. המשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא: "אוי ויי, אתם
חמישה ביחד?"
בת 100. מוסרים לה את הדרכונים (5 במספר) ואומרים שכבר ביצענו צ'ק אין בדאלאס ורק
צריכים כרטיסי עליה למטוס. המשפט הראשון שיוצא לה מהפה הוא: "אוי ויי, אתם
חמישה ביחד?"
כן, אנחנו אומרים. ורק צריכים כרטיסי עליה למטוס.
ופה המסך החשיך. 45 דקות מאוחר יותר אנחנו עדיין עומדים מולה.
מי שראה
את הסרט זוטופוליס עם העצלן בתפקיד פקיד משרד הרישוי יוכל להבין מה עבר עלינו.
את הסרט זוטופוליס עם העצלן בתפקיד פקיד משרד הרישוי יוכל להבין מה עבר עלינו.
הכל
הלך ממש לאט… ממש לאט… מעבר על כל דף בדרכון. הבנה שהדרכון מוחזק הפוך ואז שוב
כל התהליך. חיפוש ויזה לארה"ב (גברת, אנחנו יוצאים מארה"ב לא נכנסים),
ניסיון להבין של מי כל דרכון, התבלבלות באמצע וחזרה על כל התהליך שוב, ושוב,…
בשלב כלשהו הילדים הלכו להסתכל מהצד לראות אם היא לא משחקת טטריס במחשב בדקות
הארוכות שהיא בוהה בו בין הפעולות. היה גם שלב שחשבנו שהיא מתה עם עיניים פתוחות
רק לגלות 5 דקות אחר כך שהיא הוציאה משפט מהפה.
הלך ממש לאט… ממש לאט… מעבר על כל דף בדרכון. הבנה שהדרכון מוחזק הפוך ואז שוב
כל התהליך. חיפוש ויזה לארה"ב (גברת, אנחנו יוצאים מארה"ב לא נכנסים),
ניסיון להבין של מי כל דרכון, התבלבלות באמצע וחזרה על כל התהליך שוב, ושוב,…
בשלב כלשהו הילדים הלכו להסתכל מהצד לראות אם היא לא משחקת טטריס במחשב בדקות
הארוכות שהיא בוהה בו בין הפעולות. היה גם שלב שחשבנו שהיא מתה עם עיניים פתוחות
רק לגלות 5 דקות אחר כך שהיא הוציאה משפט מהפה.
45 דקות!!! 45 דקות שלמות עמדנו מול הסבתא בשביל לקבל 5 כרטיסי עליה
למטוס!!
למטוס!!
מהטראומה כל יתר הטיסות נראו כמו משחק ילדים. ביטחון, פיפי, קפה,
ביטחון, עליה למטוס, ירידה מהמטוס, ביטחון, פיפי, קפה, ביטחון ושוב עליה למטוס.
ביטחון, עליה למטוס, ירידה מהמטוס, ביטחון, פיפי, קפה, ביטחון ושוב עליה למטוס.
בסוף הגענו ארצה.
לסיכום – אם אתם מגיעים לטיסת בריטיש שיוצאת מבוסטון, עשו לעצמכם
טובה. המנעו מהדיילת הזקנה.
טובה. המנעו מהדיילת הזקנה.