מהעיר לטבע – ברזיל סטייל

אחרי יומיים של אורבניות בואנוס-איירסית מפוארת, החלטנו שהגיע הזמן לעבור מהחלק העירוני לטבע שאנחנו יותר אוהבים ולראות איך הטבע עושה מופע. כך מצאנו את עצמנו בבוקר עוזבים את המלון שלנו בבואנוס, לוקחים אובר ונוסעים לשדה התעופה AEP. חברת התעופה איתה אנחנו מתניידים בתוך ארגנטינה, Aerolíneas Argentinas, מסרה שנדרש להגיע שעתיים לפני הזמן. כמו ילדים טובים הגענו כפי שהתבקשנו רק כדי לגלות שהכל הולך ממש מהר בשדה התעופה ויש מלא זמן להעביר עד לטיסה שלנו לאיגואסו. טיפ קטן שלנו לגבי שדה התעופה: החלק של טיסות יוצאות נמצא בקומה השניה מאחורי הקפיטריה. חשבתם שיהיה אולי שילוט מתאים כי זה בעצם מהות השדה, לטוס משם, אבל לא. אין שילוט ברור.

הטיסה עוברת מעולה, למרבה הפלא יוצאים על הדקה ומגיעים בדיוק בזמן (שעתיים טיסה). הטייס הכריז על מזג אוויר נהדר באיגואסו. מה זה נהדר? ובכן, מספיק חם כדי להזכיר לנו למה אנחנו לא אוהבים מזגן חלש. בשדה ממתינה הסעה שקיבלנו מהמלון (כי הזמנו ישירות אצלם) אבל מה שלא אמרו שזו הסעה מאספת. כלומר מטיילים בכל מיני מלונות ומורידים אנשים אחרים (כי עם המזל שלנו אנחנו אחרונים בסבב הפיזורים). ומה שעוד גילינו, זה שבכל תחנה הנהג נעלם לתקופה שהגיעה עד 20 דקות לתרגיל העלמות.

למה זה מרגיז (מעבר להבנה שכל דבר ביבשת הזאת לוקח זמן), כי אנחנו לחוצים בזמן. בתכנית של היום להספיק להגיע למפלי האיגואסו בצד הברזילאי. מה שאומר שחייבים להגיע מהר למלון ולמצוא מונית שתיקח אותנו לשם.

בסוף מסתדר, הגענו למלון (Iguazu Jungle Lodge), קיבלנו חדר, משקה קל לצינון (חום אימים בחוץ) וקיבלנו גם את גלדיס. נהגת המונית שתלווה אותנו לברזיל.

עכשיו איך זה הולך?

מהמלון נוסעים ומגיעים למעבר גבול בין ארגנטינה לברזיל. גלדיס מנצלת מסלול סודי למוניות ועוקפת תור ענק של מכוניות, מגיעה לפקיד הגירה בבוטקה כחול לבן, מוסרת לו את הדרכונים שלנו, הם מקשקשים בספרדית ותוך 5 דקות אנחנו עוברים. ממשיכים בנסיעה של כמה דקות, עוברים גשר שחציו צבוע בכחול לבן (יענו שייך לארנטינה) והחצי השנה בצהוב ירוק (שייך לברזיל) ואז מגיעים לסוג של תחנת דלק בלי דלקנים. גלדיס עוצרת בצד, מצביעה לכיוון תחנת הדלק ואומרת משהו שהבנו ממנו: לכו לשם ותחתימו דרכון. מסתבר שזה התהליך בצד הברזילאי. אנחנו יורדים, הולכים לאיטנו לכיוון, נכנסים, מחכים כמה דקות בתור קטן והופ, יש חותמת בדרכון – ברוכים הבאים לברזיל. יוצאים, נכנסים למונית ונוסעים. איש לא בודק, איש לא מוודא שאכן עשינו מה שנדרש, ככה עוברים בין 2 מדינות.

מגיעים לכניסה לפארק, גלדיס נפרדת מאיתנו ואומרת שנודיע לה מתי לבוא לאסוף. אנחנו מוצאים מכונת כרטיסים וקונים 2 כרטיסי כניסה. ממה שקראנו אמור להיות אוטובוס שמקפיץ מהכניסה לפארק לתחילת המסלול. מסתכלים ימינה ושמאלה ורואים ליד הכביש אוטובוס צהוב. ממהרים אליו רק כדי לגלות שהוא בדיוק נוסע. שוב תוהים מה עכשיו? שילוט עם הסבר אין. אבל מה שיש זה תחנת אוטובוס עם תור. נראה לנו הגיוני שזה המקום אז עומדים בתור. אחרי 15 דקות מגיע אוטובוס. אבל שוב, משהו מוזר. כל מי שעולה לפנינו משלם עבור הנסיעה. לנו יש קבלה שכתוב בה ששילמנו עבור כניסה לפארק. מראים לנהג את הקבלה והוא מסתכל עלינו. אנחנו מסתכלים בחזרה בנחישות ומגמגמים בספרדית ששילמנו. הוא שוב מסתכל עלינו ואומר דברים בפורטוגזית. אחרי קרב מבטים הוא מנצח ושואל אם אנחנו רוצים לנסוע לשדה התעופה. הבנו שאנחנו כנראה שוב לא במקום הנכון. בסוף מגלים שאחרי הבניין של הקופות, מאחורה, בלי שילוט, יש את תחנת העליה לאוטובוס הנכון.

אז, סוף סוף, הגענו. המפלים! איזה מחזה. אני אומר "מחזה" כי זו לא סתם עוד אטרקציה, זה הדבר שגורם לך לחשוב שאתה ניצב באיזה סרט טבע יוקרתי. המים שואגים, הקשתות בכל פינה, ואנחנו? מנסים לצלם סלפי שלא יכלול שפריץ מים ישיר למצלמה.

המסלול בצד הברזילאי הוא כמו מנה טעימה מתוך ארוחה גדולה. הוא לא ארוך מדי, אבל מלא בנקודות תצפית מדהימות שגורמות לך לעצור כל שלושה צעדים ולחשוב: "אוקיי, זה התמונה הכי טובה היום!" רק כדי לגלות שאחרי שני צעדים נוספים יש משהו עוד יותר מדהים.

בשלב מסוים מצאנו את עצמנו על גשר מתכת שנראה כאילו נבנה במיוחד לאנשים שרוצים לחטוף מקלחת בטבע. המים התנפצו מסביבנו, כולם נרטבים ובעיקר מאושרים.

סיימנו את המסלול בזמן לקפה ולפגישה מחודשת עם גלדיס. מתחילים בדרך חזרה לארגנטינה. הדרך מתחילה בפקק מטורף ואז מגיעים לנקודת הגבול הברזילאי. שם עושים את תרגיל החתמת הדרכון שאף אחד לא בודק, 5 דקות ואנחנו בחוץ. ממשיכים בנסיעה, עוברים את הגשר המפורסם (חצי דגל ישראל חצי דגל גולני) ואז.. נתקלים בפקק מהגיהנום. שעתיים יושבים ברכב ומתקדמים בקצב של אוטו אחד כל רבע שעה. גלדיס מסבירה שזה אופייני. בקר הגבולות עובד בקצב של אוטו אחד כן, מנוחה ארוכה, צפיה במשחק כדורגל ואז עוד אוטו. וחוזר חלילה. שעתיים לקח להעביר את 6 המכוניות שלפנינו…

זהו, סוף סוף מגיעים לחדר בפעם הראשונה. המלון ממש בתוך הג'ונגל ומהחדר יש מרפסת לתוך העצים והנהר. מחר מחכה לנו הצד הארגנטינאי של המפלים, אבל בינתיים, אנחנו פשוט שמחים שהחלטנו לעשות את הקפיצה הזו לברזיל. כמה יפה זה היה? מספיק יפה כדי לגרום לנו להבין שזה אחד המקומות שממש חייבים להיות בהם לפחות פעם בחיים.