מרק דגים, פאי אוכמניות ועץ אחד באמצע הדרך

הבוקר שלנו נפתח בהצצה מודאגת אל העננים שבחוץ. תחזית מזג האוויר הראתה בבירור שהיום הולך להיות אפור, ושהגשם הפיני האמיתי יגיע בשעות אחר הצהריים. בנוסף לזה, אב הבית עדיין לא חזר ל 100% קו הבריאות, אז אחרי ארוחת בוקר מסורתית ומפנקת – שהיום כללה ערימה מכובדת של פנקייקים זהובים – החלטנו להתפצל:

הצוות הלוחם יצא לכבוש את מסלול ההליכה Irja Hannonen Nature Trail, בעוד שמי שמרגיש פחות טוב יקבל משימה רגועה בהרבה: נסיעה איטית לתדלוק הוולבו.

אבל כידוע, בטבע הפיני לתכנונים יש קצב משלהם.

רק יצאנו לדרך, ואחרי כמה דקות בלבד של נסיעה רגועה בשביל העפר הצר שיוצא מהבקתה, גילינו שהרוח החזקה של הלילה הפילה עץ ישר במרכז הדרך, וחסמה אותנו. הנה לכם עוד אטרקציה התעמלותית לא מתוכננת לפתיחת הבוקר! אחרי קצת תושייה, עבודת צוות, הזזת ענפים ומבצע חילוץ קטן (ומצחיק), הדרך פונתה מספיק בשביל להמשיך בנסיעה.

כולנו, חוץ מאב הבית, יצאנו למסלול ההליכה, אבל מאחר שאף אחד מאיתנו לא ניווט מימיו (ואם כן, זה היה ממש מזמן) והתעצלנו לקרוא את השלטים בפינית, פנינו בטעות למסלול אחר. קראנו לו מסלול הפרפרים. לאורך הדרך המון פרפרים צהובים ולבנים ליוו אותנו, זה הרגיש כאילו הם שמחים שבאנו כי עד אותו רגע הם השתעממו והיו בודדים.

לאורך המסלול ראינו המון סוגי פטריות, חלקן ענקיות, חלקן בצבעים מוזרים, אבל כולן נראו רעילות וכמובן שלא העזנו לקטוף אף אחת מהן. נהנינו מאוד מקולות היער ומהצבעים שלו. היינו שם לבד עם הפרפרים. קטפנו פטל ותותי יער שכמובן אכלנו עוד לפני שחזרנו לאוטו. אמנם זה לא היה המסלול שתכננו, שאותו כנראה נעשה בהמשך השבוע, אבל היתה לנו חוויית יער נפלאה.

לאחר שהמטיילים סיימו את המסלול ונאספו, נסענו למה שהפך אצלנו לנקודת חובה יומית בלתי רשמית – השלמת קניות בסופר.

גילינו במהלך הימים האלה משהו חשוב על עצמנו: הרבה יותר כיף, טעים ומגבש לנו לבשל ולאכול ביחד בבקתה מאשר להתחיל לחפש מסעדות. המטבח הפך ללב הפועם של הבית, וכל ארוחה היא פרויקט משפחתי כיפי.

חזרנו לבקתה המבודדת שלנו. בגלל שהשמיים הלכו והאפירו והגשם כבר עמד באוויר, הוחלט שהיום בתפריט הולכים על מרקים מחממים: מרק דגים פיני מסורתי (Lohikeitto) עשיר עם שמנת ושמיר לחובבי הז'אנר, ומרק ירקות ביתי, עמוק ומנחם לאלה שלא משתגעים על דגים.

אבל לפני שהסירים עלו על האש, הייתה לנו משימה קריטית נוספת: הוחלט שעל השולחן יהיה היום גם פאי אוכמניות טריות. ובפינלנד, פאי אוכמניות לא מתחיל במדף הקפואים בסופר, אלא ביער!

הפעם זה דרש גיוס כללי ומעורבות מלאה של כולנו, כי בשביל פאי רציני צריך כמות גדולה מאוד של פירות. יצאנו כולנו לתוך היער הסובב את הבקתה, כפופים בין השיחים, מלקטים גרגר אחר גרגר. הידיים נצבעו בסגול, הקערות התמלאו לאט-לאט, והתחושה של לאכול משהו שליקטת במו ידיך רגע לפני כן היא פשוט נפלאה.

כמו בשעון שווייצרי (או פיני מדויק), בשעות אחר הצהריים הגשם הגיע. טיפות החלו לטפוף על גג העץ של הבקתה ועל מי האגם שבחוץ.

נכנסנו פנימה, הברחנו את הקור, והתיישבנו כולנו לארוחת ערב לתפארת: המרקים הלוהטים, הריח של הפאי שנאפה בתנור ומילא את כל הבית, והגשם שמטופף בחלון.

יום אפור בחוץ, אבל הכי חם, טעים ומשפחתי שיש מבפנים. בדיוק מה שהיינו צריכים.