האוטו שלנו גדול ואפור, האוטו שלנו נוסע רחוק

יום מאתגר מחכה לנו היום. יום של מעבר בין מדינות, מניו יורק לפנסילבניה, מה שאומר הרבה נסיעות. 

מה שאומר ילדים קופצניים. 

מה שאומר יום ארוך.

או כמו שאמרתי, יום מאתגר.

מתחילים את הבוקר ברוקסברי, ניו יורק. נפרדים מהמלון שהיה חוויה בפני עצמו ומהאיזור המדהים הזה. 

בקלות אפשר להבין למה האנשים פה כל כך רגועים. התלונה היחידה של הילדים היא שאין לחם בארוחת בוקר, רק קרואסונים. ועל זה נאמר: אוי אוי אוי, אם אין לחם שיאכלו עוגות.

הכיוון הוא וושינגטון העיר. אבל כיון שהדרך ארוכה עד מאד אז אנחנו קוטעים אותה לעצירת לילה אי שם בפנסילבניה. בגדול מדובר על כשלוש שעות נסיעה, עצירה למשהו באמצע ואז עוד שעתיים וחצי נסיעה.

המשהו באמצע הינו סיור במכרה פחם בעיירה שנקראת Lackawanna.

כמו כל דבר אמריקאי הכל מסודר. מגיעים לפארק ירוק שבתוכו שוכן מכרה פחם שהיה פעיל עד 1966 ומאז משמש מוזיאון. בכניסה מקבלים קסדות ואז נכנסים למעין קרונית צהובה שמורידה אותנו למעבה האדמה. בפנים קריר וחשוך. יש מדריך שהולך מקדימה ומדי פעם עוצר להסביר. יש לציין שמאיה קלטה רק בסוף הסיור שלנו יש מדריך ולא מדריכה…

זהו מכרה ששימש לפחם לחימום בתים, וכאשר הגז תפס את מקום תנור הפחם כאמצעי חימום אז הכריה הפסיקה.

המדריך מסביר על התפקידים השונים של הכורים, על מבנה המכרה, איך סיפקו אויר ועל הסכנות לכורים.

יש גם דמויות שעווה שממחישות את העבודה הפיזית של פעם.

האמת, די מזוויע. התחילו לעבוד בתוך המכרה בגיל חמש, חלו במחלות שונות ומשונות ועבדו לפעמים בזחילה בחושך מוחלט. וכל זה במשמרות של 12 שעות.

דיכאון טוטאלי.

אחרי המכרה הולכים לשתות קפה וכמובן שבלי קניה אי אפשר אז יש גם מגפיים חדשים. בכל זאת אמריקה.

ואז שוב נוסעים. ונוסעים. ונוסעים.

אני מוריד בפני הילדים את הכובע, אפילו אני כבר התחלתי להשתגע מהנסיעה.

מגיעים למלון שוב בחושך. רועי שוב רעב. ״רק משהו קטן״.

אז קונים לו מגש פיצה ומאיה מחליטה להצטרף.

ופה מגיעה הפדיחה הקולינארית של היום. אני ורועי נוסעים לפיצריה הקרובה למלון להביא אוכל. נכנסים ומסתכלים בתפריט. יש פיצה גבינה רגילה אבל רועי רוצה משהו מיוחד. כיון שהבקשה שלו לפיצה עם עוף ובייקון נדחתה על הסף כיון שגם מאיה צריכה לאכול מזה, נבחרה פיצה תחת התיאור: מוצרלה טריה, רוטב עגבניות ובזיליקום.

מחכים בסבלנות עשר דקות ואז לוקחים את הקופסא. 

באוטו רועי פותח להריח.ומה רואים?

בצק דק, עד פה יפה, המון רוטב עגבניות וכמה עיגולי מוצרלה מפוזרים למעלה. 

בואו נגיד שהיה יותר רוטב עגבניות מגבינה. הרבה יותר.

רועי מבואס. זה לא הפיצה שרצה. אבל זה מה יש.

מאיה דווקא מרוצה.

זהו, פוסט קצר היום.