שטח פרטי

יום חדש והיום אנחנו במסע אחר השלכת.

אבל לפני זה, הבטחנו עוד תמונות מהמלון, אז הנה כמה להנאתכם. העיצוב נע מסולידי לאקלקטי, ובכל מקרה מאד מעניין. יש תשומת לב לכל פרט, מדלעות שמפוזרות בין החדרים כי הלואין עוד מעט לקוביות הקרח בצורת פירות ציבעוניים בקערה של היוגורט.

לאחר ארוחת בוקר מתחילים להצפין. מיד ביציאה מהעיירה הטבע מכה במלוא עוזו. העצים בצבעים שנעים ממגוון ירוקים, דרך חומים וצהובים ועד לכתומים ואדומים. אי אפשר אפילו בתמונות להמחיש את היופי.

הנסיעה די ארוכה אז מדי פעם קוטעים אותה. פעם בקניות של בגדים, פעם סתם בעצירה להסתכל על הנוף ופעם אחת בהצטיידות אוכל. מזג האויר מקסים אז החלטנו שנעשה פיקניק על שפת האגם.

מקיפים את האגם ומחפשים מקום לעצור. רוב השטחים אלו בתים שהחצרות שלהם גובלים בשפת האגם. דרך אגב, אני כותב אגם אבל אין הכוונה לכנרת, זהו אגם עצום שנמשך על קילומטרים.

בסוף מצאנו פינה ליד בניין שמסתבר שהוא מוזיאון כלשהו. מחנים את האוטו והולכים לשפת האגם. מצאנו גזע עץ לשבת עליו והמצרכים לפיקניק נשלפו.

שני ביסים ופתאם מופיעות צרעות… תוך 30 שניות לא היינו שם.

שינינו את המיקום ועברנו למדשאה ליד המוזיאון. אחלה מקום, פתחנו בופה ואכלנו צהריים. מדי פעם ראינו ראש מציץ מהחלון של המוזיאון אבל לא התיחסנו.

 לאחר שסיימנו והתקפלנו נכנסנו למוזיאון לראות אם יש שם שירותים… מה לעשות, הילדים צריכים…

בפנים שני מבוגרים יושבים במוזיאון רק. דווקא היו נחמדים כלפי הנייטיב שהתנחלו להם במדשאה ואכלו מול החלון שלהם.

לאחר שהבטן התמלאה הגיע הזמן להוריד קצת קלוריות. גם הישיבה באוטו יום שלם לא עשתה טוב והיה צורך בטיול באויר הפתוח. מסביב יער ויער ושום נפש חיה. נוסעים קילומטרים ורואים רק כניסות ליער ומדי פעם ליד הכניסה תא דואר שמסמן שאנשים חיים שם. החלטנו שאם מוצאים כניסה ליער בלי תיבת דואר אז זה סימן שאפשר לעצור ולטייל קצת ביער.

לאחר כמה קילומטרים מתגלה הכניסה האולטימטיבית. מעין מפרצון חניה, שביל שמוביל לתוך היער ואין שום תיבת דואר – מושלם.

מחנים את האוטו, לוקחים מים ומתחילים להיכנס ליער. פתאם אנחנו רואים שעוד רכב עוצר ליד. הנה, אני אומר, אנשים ראו שמצאנו מקום מושלם לטיול וכבר רוצים להצטרף.

הרכב עוצר לידנו ובתוכו שני מבוגרים. האשה שואלת אותנו אם אנחנו מחפשים מישהו. לא, אני אומר, סתם מטיילים.

הגבר פתאם אומר – זה שטח פרטי. אין לכם מה לחפש פה. מסתבר שזה הכניסה לבית שלהם והם לא ממש אוהבים שזרים מסתובבים להם באמצע. 

לפחות הם היו קצת נחמדים ואמרו לנו איפה יש מסלול הליכה שפתוח לציבור. רוב השטח המיוער הוא פרטי ובין נחלה לנחלה יש שביל אחד שבו סתם אנשים יכולים לטייל.

עד עכשיו אנחנו תוהים איך אפשר לקבל יער ולהפוך אותו לשטח פרטי.

בכל מקרה הטיול היה נחמד. כמה קילומטרים לכל כיוון בתוך יער אמיתי. כולל כל טקס הרישום ביומן המטיילים בכניסה וביציאה על מנת להודיע לרינג׳רים שלא נשאר אף אחד בפנים.

הערב כבר מגיע ומתחיל להחשיך. עושים את כל הדרך הארוכה בחזרה ועדיין צריך לאכול ארוחת ערב. אחרי המסעדה הטיבעונית מאתמול רועי לא מוכן לשמוע על הרפתקאות. המסעדה היחידה שעוד פתוחה היא מסעדה יוונית שאמורה להיות קרובה למלון. כיון שאין תקשורת סלולרית (מסתבר שבאיזור הכפרי פשוט אין קליטה. למעשה נוסעים קילומטרים בלי חיבור סלולרי, מה שאומר שגם וייז לא עובד). אז עברנו דרך החדר ולקחנו את הכתובת. מזינים לגיפיאס ומתחילים לנסוע. פתאם הכביש מתפתל, נכנס לתוך היער והופך לדרך עפר. הגברת מהגיפיאס עדיין טוענת שזו הדרך. אין ברירה אלא להאמין לה.נוסעים בין העצים ופתאם בית ולידו המון קרוניות גולף. מסתבר שהמקום הוא גם מסעדה וגם אתר גולף, והכל מנוהל על ידי משפחה יוונית.

היה מאד טעים אבל גם מאוחר. תוך שניה הילדים כבר נרדמו. וטוב שכך, מחר מתוכננת נסיעה ארוכה לכיוון וושינגטון.