נוער ישראלי, נוער אמריקאי וגלידה תוצרת בית

טיול בת מצווה – יום 14

היום שוב יום רגוע. גולת הכותרת של היום הוא מפגש בין חברות שלא התראו 30 שנה.

כשהמחליטה היתה צעירה היא השתתפה במשלחת חילופי נוער וגרה חצי שנה אצל משפחה בפנסילבניה. מאז היא בעיקר מתכתבת עם המשפחה המארחת בחגים. עכשיו כשאנחנו באיזור הוחלט על מפגש עם נציגה מהמשפחה (אחת האחיות – ההורים עברו מאז לפלורידה ושאר המשפחה מפוזרת ברחבי ארה"ב).

אז לפני הנסיעה הן התכתבו וקבעו להיפגש, והיום זה היום. מפגש פנים אל פנים לאחר כמעט 30 שנה. לשתיהן יש משפחה (אפילו בגילאים קרובים) אז נקבע שנפגש ונעשה ביחד סיור באיזור האמיש. חוץ מהמפגש זה יהיה גם הזדמנות לילדים להיפגש עם ילדים אמריקאים בגילם בגובה העיניים וגם הזדמנות לקבל סיור ממקומיים כך שלא נעבור במלכודות התיירים הרגילות.

בשעה הנקובה גולשים עם האוטו לחניה שלהם. האם זה הבית הנכון? מישהי יוצאת מהבית ומתנפלת בחיבוקים על המחליטה. כנראה שזה המקום (אחרת זה יכול להיות פדיחה רצינית).
הילדים עושים הכרות. יש ילד שנה פחות מרועי וילדה שנה פחות מרותם. ויש גם כלב חמוד. מחליפים רשמים, עושים סיור בבית ויוצאים לסיור באיזור.

מתחלקים לאוטו בנים (שלנו) ואוטו בנות. אנחנו מקבלים את הנער המקומי בתור מדריך.

תוך כדי נסיעה אנחנו מקבלים הסברים על האיזור ועל האמיש. וגם קצת מתחקרים את הנער על הלכות היום יום אצל המקומיים.

מסתבר שהנער בשנה ראשונה בתיכון (מקביל לכיתה ט' אצלנו). הם לומדים כל יום משעה 8 עד שעה 14:30, ואחר כך הוא נשאר לשלוש שעות אימון פוטבול. כל יום כולל שבת! (האימון, בשבת אין לימודים).
רועי מסביר על שיטות הלימוד אצלנו והמקומי מתפלא איך אין יותר שיעורי ספורט. הוא לא מבין איך בתיכון של רועי יש רק נבחרת אחת בכדורסל בעוד שאצלם יש נבחרת לכל תחום כולל באולינג…

באוטו של הבנות בינתיים מרכלים על כל מי שלמד איתנו באותה תקופה. מסתבר שהרב נשארו לגור בסביבה. אחת הבנות, שהיא מנונייט, התחתנה עם קוריאני… דווקא כל אלה שחלמו בגדול, חזרו לחיים השלווים של פנסילבניה, והחיים בפנסילבניה מאוד מאוד שלווים…

במקביל אנחנו לומדים על ההבדלים בין האמיש למינוניטים (האמיש יותר מחמירים, מינוניטים פחות ומשתמשים בחשמל). ועל כך שלאמיש מותר להשתמש בטכנולוגיה (קירור, סלולרי) רק אם זה משמש לעסק שלהם או נדרש לעמוד בתקנות הפדראליות.

עוד למדנו איך מזהים בית של האמיש (אין קווי חשמל או קווי טלפון שנכנסים לבית). ראינו שלאופניים של האמיש אין פדלים או כסא וזה נראה יותר כמו קורקינט עם גלגלים גדולים – המטרה היא שלא יהיה נוח לנסוע למרחקים גדולים ככה שלא יוכלו להתרחק מהקהילה.

מסביב המון שדות תירס יבש. זה משמש את האמיש למספוא עבור בעלי החיים. ליד כל בית אמישי יש גם גינת ירק לתצרוכת מקומית והכי חשוב – חבלי כביסה. המון כביסה. המון בגדים באותו צבע (שחור בעיקר).

אחר כך עצרנו במתחם תיירותי ובו מרכז לממכר תוצרת אמישית. ראינו חנות מקומית אמישית שמוכרת לקהילה (בגדים, צעצועים והמון בדים לתפירה) וחנות שבה מכרו ריבות, מרקחות ועוגיות מתוצרת אמישית.

התחנה הבאה – נוסטלגית. בית המשפחה שבה התארחה המחליטה לפני 30 שנה ובית הספר המקומי בו למדה. ביה"ס התרחב מעט, נוסף עוד חלק לבנין. חוץ מזה לא השתנה כלום. לצערנו היום הוא היה סגור בגלל החג, אז לא נכנסנו פנימה.
הבית, שנמכר רק לפני כחצי שנה, עבר שינוי והוא כבר לא ירוק…

לסיום עצרנו בחווה אמישית שמייצרת חלב ומוכרת גלידה מתוצרת עצמית. מאיה התלהבה מהפרות ופחות מהגלידה. שהייתה טעימה אבל קצת רגילה. מה שכן אנשים קנו שם גלידה בדליים!! והיתה גם פינה עם ספרות מקומית. זה היה נחמד בעיקר כי זה לא היה מקום תיירותי אלא יותר מקומי.

בסוף נפרדנו לשלום.

בגדול זה היה רוב היום. אחה"צ הוקדש לקניות (בכל זאת עוד מעט חוזרים) וגם יש לנו משבר קטן. אחת המזוודות נשברה אז עכשיו יש צורך במזוודה חדשה נוספת. אז עכשיו יש מירוץ אחר מזוודה לפני שחוזרים.