טיסות ולילה ראשון בוינה

כן, כמו שאתם קוראים, הטיסה אחה״צ ובבוקר המזוודות לא ארוזות. לדעתי שברנו שיא עולמי במהירות אריזה. הכל ארוז ומוכן ליד הדלת תוך כשעה.

הטיסה יוצאת בארבע אז בחצות היום אנחנו מתחילים בתזוזה. צ׳ק אין נעשה יום קודם והתור בבטחון זורם ממש מהר. אין כמו לטוס בשבת, הכל הרבה יותר רגוע.

האטרקציה הראשונה היא השימוש ב״מהלכים״. ולמי שלא מכיר את אותם ״מהלכים״ אלה המסועים החשמליים בשדה. מאיה מתה עליהם וחייבים לעבור את כולם.

שותים קפה ליד השער עליה למטוס (לצערנו ללאונג׳ ניתן להיכנס רק לשני אנשים) ומשחקים בחי צומח דומם. אישיות ב – ו – מאיה אומרת וושינגטון. אולי התבלבלה עם העיר, אבל לפחות לומדת משהו מהטיולים שלנו… רועי לעומת זאת אמר שמקצוע ב – ע זה עבד… ואז רואים אותן. המקבילה הנשית לגברים בשחור – נשים באדום. אלה הדיילות של אוסטריאן שמישהו ממש התעלל בהן אופנתית. אדום מכף רגל ועד ראש.

הטיסה שגרתית. לא משהו שיש לציין. יוצאים בזמן, משתעממים 3.5 שעות ונוחתים בזמן. יעילות יקית. גם השדה בוינה זורם חלק, 20 דקות ואנחנו בדרך לאסוף את הרכב השכור.

להגיע לרכב זה ממש מסע כומתה. הולכים והולכים והולכים, יורדים ועולים ולא מגיעים. בסוף הגענו לסוף השלטים, ראינו חניון עם כל הרכבים של סיקסט ואין נפש חיה. אבל יש טלפון על הקיר. אז מתקשרים ואז מגלים שאנחנו לא בכיוון.. צריך לחזור ולעלות קומה…

גם אחרי שקיבלנו את המפתחות ההוראות הן כאלה: צאו מהבניין, פנו ימינה, לכו כ 200 מטר ותמצאו את האוטו בחניה בחוץ. בתור בוגר הרץ זה נשמע הזוי לגמרי. אז יצאנו בחוץ, התברברנו שוב, שאלנו מישהו והמשכנו ללכת. בסוף אכן היה חניון ושם חיכתה לנו הנסיכה- פורד גלקסי מהודרת, 7 מקומות שיכולים להכיל 17 איש, ג׳יפיאס מדבר אנגלית אוקסופרדית ולכל כסא יש שולחן מתקפל כמו במטוס. 

אז הופלה, יוצאים לדרך, הנסיכה עם הקול הבריטי מנווטת אותנו למלון. מאחור – הרחק מאחור – יש כבר קולות של רעב מרועי. בכל זאת לא אכל כבר איזה 3 שעות. מאיה בשורה האחורית לא מפסיקה לדבר ולשיר. בשלב מסויים רועי מעיר לה ומאיה אומרת לו – מה כבר עשיתי? אז רועי עונה ״את שמחה מדי, אל תשכחי שאנחנו בכל זאת משפחה אשכנזית״

אבל קודם צריך למצוא את המלון. הקול הבריטי מביא אותנו לפתח ואז מגלים שהכניסה לחניון של המלון (כי ברור שאין חניה על הכביש) היא 10 מטר מאחורינו. והכביש הוא חד סיטרי. אז עושים מה שכל ישראלי עושה, נותנים ברוורס ועושים חרקה בכניסה לחניה.

עכשיו כשאני אומר חניה אתם בטח חושבים חניה רגילה כזו. פחח… מה פתאם. יש שער מתרומם ומולו דלת מעלית. והנה, החוויה הראשונה שלנו מהמלון, מעלית למכונית. נכנסים עם האוטו לתוך מעלית, לוחצים על כפתור קומה כמו במעלית רגילה ויורדים עם האוטו. איזה אקסטזה באוטו…

אחרי כזו כניסה למלון אנחנו חושבים שהשיא מאחורינו. צ׳ק אין מהיר, מקבלים מפתחות ועולים לחדרים. נכנסים ולרגע משהו לא מסתדר. מה אין מקלחת בחדר?

ואז הכל מתבהר. יש מקלחת, אבל היא שקופה. כאילו, ממש שקופה. ונחדד את העניין: כשאחד מתקלח כולם בחדר רואים מה הוא בדיוק עושה שם!!!

הילדים בשוק. יכול להיות שפספסנו משהו? איזה כפתור סודי שהופך את הדלת לאטומה??

אז שאלנו בלובי – והנה התשובה: ״כן, פה זה ככה. זה מאד מקובל״. רועי כבר הודיע שצריך לבדוק שאין מצלמה שמשדרת את המקלחת לכל המלון, כי ״פה זה מקובל ככה״.

וכמובן שיצאנו לארוחת ערב, במסעדה מול המלון. מה אוכלים בוינה?? כמובן שניצל וינאי ושטרודל תפוחים. רק הבנות אוכלות פסטה… אחרי הזמנת המנות שמענו איך מפלים בעגל האומלל מכות עם פטיש, אבל הוא יצא טעים להפליא!

אפילו לנקניקיה… היקפנו אותו מכל הכיוונים והחלטנו לחזור מחר.

 מאחר שהיה כבר מאוחר, קריר ואפילו קצת גשום, חזרנו למלון למקלחת השקופה…