ההמתנה הגדולה

כולם מתארגנים ויורדים לארוחת בוקר. מכירים את הקטע הזה בסרטים שהכוכבים נכנסים למסעדה מקומית ופתאם נהיה שקט וכולם מתבוננים בהם? אז ככה בדיוק היה לנו. מבחוץ אנחנו שומעים המולת אוכל, ברגע שנכנסים פנימה נהיה שקט ועדת מקומיים בוהה בנו. מזל שהסבתא מאתמול באה לעזרתינו. מסתבר שיש חלק בו המקומיים אוכלים וחלק אחר שמיועד לדיירי החווה (שזה אנחנו פלוס עוד כמה משפחות סלובניות). הסבתא מלווה אותנו אחר כבוד לשולחן ארוחת הבוקר שכבר מחכה לנו. על השולחן יש נקניקים, גבינה שמזכירה את גבינת המשק שלנו, צלוחית כבד קצוץ (כנראה שזה מה שאוכלים כאן בבוקר), חמאה, ריבת תות מדהימה תוצרת בית ומיץ תפוחים טרי שנסחט מהעץ בחצר. וגולת הכותרת – סלסלת לחמים טריים תוצרת בית.

הילדים מחסלים את הריבה, ובצדק. מדי פעם הסבתא מגיעה לבדוק שהכל בסדר ושכולם גומרים את האוכל מהשולחן ומקשקשת משהו בסלובנית.

פתאם נכנס הבחור מאתמול (הנכד של הסבתא) עם מגש פרושוטו. באנגלית סלובנית הוא אומר לרועי – הסבא אמר שזה מה שאתה הכי אוהב. הסבא הוא הסבא של רועי שהשאיר הנחיות מדויקות איך לפנק את הנכד שלו…

עכשיו נשאר להחליט מה עושים. רותם קצת מבואסת מהאין טרק אבל בחוץ גשום. אז מחליטים לנסוע לטייל במריבור – העיר השניה בגודלה בסלובניה.

המרחק: 75 ק״מ, הזמן המשוער – שעה וחצי. המשמעות: כבישים קטנים ונסיעה איטית.

יוצאים לדרך ולאט לאט מזג האויר משתפר. אפילו נהיה די חם.

מבצעים עצירה להרגעת כאבי בטן של מאיה

ומגיעים למריבור. מוצאים די בקלות חניה ומסתבר שאפילו ביום ראשון אין תשלום עבור חניה.

מול החניה, ישנו הבית עם הגפן העתיקה ביותר בעולם. ישר סשן צילומים

בתוך המבנה נמצא מרכז המידע לתיירים. אנחנו מצטיידים במפה של העיר ונהנים מטעימות של יין ושוקולד מקומי.

לאחר מכן יוצאים לתור את המרכז העתיק של העיר. יום ראשון אז הכל סגור. גם אין ממש הרבה תיירים. אבל למרות זאת יש קצת אקשן. בזמן שאנחנו מצלמים איזה פסל בכיכר פתאם מאחורינו מאבטח רץ אחרי בחורה, תופס אותה בשיער וגורר אותה לתוך חנות. כנראה שהבחורה ניסתה לגנוב משהו ותפסו אותה. שמח.

מטיילים ברחובות ונחים קצת בפארק המקומי.

שעת צהריים מאוחרת ורעבים. כיון שיש אינטרנט חינם בכל מקום בעיר מחפשים מקום מומלץ לאכול. הכל ממליצים על מסעדה שמגישה מאכלים מקומיים. מוצאים אותה בקלות ומתיישבים. התפריט גדול ועם תמונות אז כולם מוצאים מה להזמין. כמו בכל מסעדה כאן קודם כל מזמינים שתיה. הפעם הוזמנה בירה שהם מכינים לבד בצבע ירוק צפרדע. טעם של בירה ומראה מהחלל.

הזמן עובר והמלצר לא מתקרב לקחת הזמנה. בשלב כלשהו אנחנו קוראים לו והאדון מועיל בטובו לרשום מה אנחנו רוצים. ואז מחכים, ומחכים, ומחכים… כולם מסביב מקבלים את ההזמנות שלהם ורק אנחנו לא.

קוראים למלצר שוב ואז הוא מגמגם משהו באנגלית עילגת. כל מה שהבנו הוא משהו שקשור למרתף, הזמנה, ושזה לא אשמתו. הוא מודיע חגיגית שתוך שתי דקות האוכל מגיע.

אז זהו, שכלום לא מגיע. אחרי שעה וחצי של המתנה העצבים של כולם כבר בשמיים. מודיעים למלצר שעם כל הכבוד לכך שזה לא אשמתו, ומשהו במרתף, אנחנו עוזבים. הוא נוהם משהו בסלובנית ואנחנו פשוט קמים והולכים.

עכשיו כולם ממש, אבל ממש רעבים.

יורדים כמה רחובות ונכנסים למסעדה אחרת.

פה המלצרית יותר נחמדה ולוקחת את ההזמנה מהר. אבל גם פה מחכים כמעט 45 דקות עד שמגיע האוכל. וכשכולם מקבלים את המנה שלהם המנה של רותם לא מגיעה. לקח לה עוד כ 10 דקות ותזכורת למלצר עד שהגיעה.

כנראה שיש משהו בנו או במסעדות במריבור שלא מתחבר.

את השאריות מהאוכל היונים של הכיכר קיבלו מרותם ומאיה.

מסיימים בטיול לאורך הנהר ובקפה וקינוחי שחיתות שהבטחנו כפיצוי לילדים על ארוחת הצהריים.

ואם לסכם את היום לפי רותם – ישבנו באוטו, הלכנו טיפה וישבנו לחכות לאוכל. זה מה שעשינו היום.

חוזרים בחזרה לחווה אבל בדרך עוצרים ליד הנהר להאכיל ברבורים. נשארו כמה ביסקויטים באוטו והילדות מתות להאכיל את החיות.

 מגיעים בשעת ערב. מאיה עושה סשן תיסרוקות למי שרוצה, אוכלים קצת תותי בר שהבחור מהחווה קטף ומסיימים את היום.