יום ים

יום 8, 9.12.18

יום ראשון ממש בים. ממה נתחיל?
קודם כל מהשינה. אז למרות שהאניה ממש גדולה עדיין מרגישים את תנודות הים. מה שאומר שהשינה יותר רגועה, סוג של נדנוד רגוע וקבוע. אבל אצלנו יש השכמה מוקדמת. מאיה החליטה שהיא קורעת את הסיפון, השכמה בשבע בבוקר, ומשם פעילות ללא הפסקה. מזל. שהיא מסתדרת לבד. יש לה צמיד על היד שפותח דלתות ומתפקד כאמצעי זיהוי ולכן היא ונגה פשוט עושות חיים לבד כל היום.

השאר לעומת זאת מגרדים את עצמם מהמיטה. חלק הולך לרוץ וחלק עושה הליכה. יש מסלול שמקיף את האניה ופשוט עושים סיבובים עם נוף של ים.

לאחר מכן ארוחת בוקר (בופה היום) ואז… כלום. פשוט לא עושים כלום. כלומר יש הרבה אירועים שמתרחשים אבל לרובם לא התחברנו. אז תופסים פינה, נוף לים או בצל העצים (יש סוג של מיני פארק באמצע האניה שנקרא סנטרל פארק) ופשוט צפים.

מדי פעם יש פעילות כזאת או אחרת, בעיקר לילדים. הפעילות המרכזית הבאה שלנו היא ארוחת צהריים. ופה מגיעה הפדיחה הבאה שלנו. בחרנו מקום לאכול, הסתכלנו איפה הוא במפה, וניווטנו. הגענו לדלת שדרכה ראינו את איזור האוכל. נכנסנו מצאנו שולחן גדול שהתפנה והתיישבנו. אחרי כמה דקות מגיעה אמריקאית מבוגרת ואומרת שאנחנו צריכים לקום. מסתבר שהכניסה מצד שני ופשוט דילגנו על כל התור. בסוף הסתדר אבל הרגשנו לא נעים.

ביציאה מהאוכל, כאמור בקצה האניה, יש מעין מרפסת קטנה שיוצאת מקו האניה. חלק מרצפת המרפסת שקופה (גובה 16 קומות) – לאמיצים בלבד. הולכים להצטלם ואז מגלים שיש רוח מטורפת. בריה שאחה יכולה לעוף.

לאחר מכן עושים עוד סיבוב באניה ומחליטים לחזור לחדר לנוח. נכנסים לחדר ומגלים שהוא לא מסודר ואין מגבות. מתחילים טלפונים לשירות חדרים ואז מתגלה השירות הבעייתי שעל האנייה. ארבעה טלפונים, שעתיים המתנה ויוק. אין עם מי לדבר. על מקלחת לפני ארוחת ערב ויתרנו. בסוף נאלצנו לחפש מגבות לבד. בחמש וקצת דפיקה בדלת. מגיע איש שירות ואומר שבין אחת לחמש הם נחים. רמת העצבים בשיא ומסבירים שלנוח זה חשוב אבל רמת שירות חשוב לא פחות .

יורדים לארוחת ערב. ומגלים שפיספנו שורה בדף המסרים היומי שמחולק כל בוקר. שורה קטנה שכתובה שם אומרת שקוד הלבוש היום הינו פורמלי. מה שאומר שחדר האוכל נראה כמו מסיבת פרום בתיכון. כל הנשים בשמלות ערב וכל הגברים בחליפות. טוב, כמעט כולם. אנחנו מגיעים בתלבושת חצי רשמית. משעשע עד מאד. את רוב הארוחה אנחנו מעבירים בצפיה בחליפות ערב מוזרות יותר ויותר.

לאחר האוכל הולכים לעשות סיבוב עד להופעה של היום. ואז רואים את הלהיט התורן באניה – צילומי אוירה. תורים של זוגות ומשפחות שממתינות לצילום מיקצועי שלהם בחליפות. על המדרגות, ליד עץ האשוח, ליד התזמורת איפה שרק אפשר. וכל תמונה העמדה של חצי שעה. חוויה אנתרופולוגית.

המופע שסוגר עבורנו את הערב נקרא flight. בעקרון סוג של מחזמר שסוקר את תולדות התעופה האמריקאית. הסיפור לא ממש אפוי עד הסוף (חייזרים ירוקים שעושים באנג'י מהתקרה כמחווה לתסכית הפלישה ממאדים) אבל רמת התפאורה מפצה. אסטרונאוט שיורד מהתקרה, צנחנים שעפים ברחבי האולם ומטוס רפליקה של האחים רייט בגודל מקורי שטס מעל ראשי הקהל. שאפו.