בחזרה על החוף

נגמר. כשקמים בבוקר האניה כבר קשורה לרציף במיאמי ומלאה בהמולה של סוף שייט.

אנשים יורדים, משאיות פורקות סחורה על הרציף להטענה לסבב השייט הבא ורוב הצוות עומל על הכנת האניה לקליטת אנשים חדשים.

כרגיל, הלוגיסטיקה מסביב מדהימה. תוך 3 שעות 6000 איש צריכים לרדת מהאניה בצורה מסודרת ולקבל את המזוודות שלהם ברציף והאניה צריכה להיות מוכנה לקליטת 6000 איש חגשים לשייט הבא שיוצא באותו יום. והשום רגע לא נותנים לך תחושה של גירוש מהאניה. חדרי האוכל פתוחים כדי שתאכל עוד ארוחת בוקר, הצוות נחמד ומסביר מה עושים ולאן האניה שטה בערב, ומדי חצי שעה כורזים איזה מזוודות כבר מוכנות לאיסוף על הרציף.

אנחנו אחרונים לרדת (פשוט קיבלנו שעה כזאת). תוך 20 דקות אנחנו בחוץ אחרי ביקורת דרכונים ואיסוף מזוודות.

אבל אז מגיעים לבלאגן שבחוץ. 6000 איש צריכים להגיע מהנמל ליעדם. ופה הטכנולוגיה קורסת. כיון שבנינו על שימוש באובר אז פתאם מסתבר שכולם רוצים אובר והטלפון פשוט לא מצליח לקבל רשת סלולרית. ובאין טלפון אין כל דרך להזמין הסעה.

בסוף מתפצלים, חלק מצליח לתפוס אובר וחלק פשוט תופס שאטל שיצא לדשה התעופה ומשדל אותו להוריד אותנו בדרך.

היום גם המשפחה מתפצלת שוב. הנציגות האמריקאית חוזרת הביתה לטקסס. לישראלים הטיסות רק למחרת. פרידה הינה תמיד רגע עצוב…

כדי להעביר את העצב עושים מה שהכי טוב – קניות. השלמת קניות מטורפת שנמשכת אל שעות הערב.