אני רוצה עז

יום שני לטיול,

את הבוקר שלנו פותחים ב St. Thomas Bed & Breakfast. היום יש נסיעה ארוכה לפנינו אז קודם כל פותחים בלראות איפה אנחנו ישנים בכלל (אתמול הגענו ממש מאוחר בחושך). מקום די נחמד, את ארוחת הבוקר אוכלים בגינה והמארחים (בריטים) עושים מעל ומעבר שיהיה נעים וטעים. בסך הכל, מקום מומלץ לשהיית לילה ליד שדה התעופה.

וממש בדרך החוצה שמנו לב שבכניסה יש סוג של מוזיאון קטן המאכלס את שושלת בעלי הבית, כולל כד עם שאריות המנוח… אז עצרנו להודות גם לו על האירוח

לאחר שאומרים שלום לבריטים מתחילים במסע לפליון. בעיקרון דרך ארוכה ודי משמימה על האוטוסטראדה, סביב 4 שעות נסיעה שמדי פעם (בתדירות די גדולה) צריך לעצור ולשלם את מס הדרך, הרי מישהו צריך לממן את האוטוסטראדה. ספרנו כשש עצירות כאלה לאורך המסלול.

גם הרכב שקיבלנו דרש תשומי. איך שמתחילים בנסיעה נדלקת נורת אזהרה שבשלושה מהצמיגים חסר אוויר. אז נכנסים לתחנת דלק ושם רק למתדלק מותר למלא אויר. אז הוא עושה משהו לגלגלים והנורה נשארת דלוקה לגבי גלגל אחד. נוסעים קצת כדי לוודא שלא מתאפס ואז שוב לתחנת דלק למלא אויר. הפעם הנורה כבתה.

הדרך ארוכה והנוף מזכיר מאוד את ישראל. בשלב מסויים לכולם קצת נמאס. מזל שבסוף מגיעים לעצירה ראשונה בוולוס. זוהי העיר הגדולה בפליון ומגיעים אליה בצהריים. חיפוש קצר כבר בדרך בבלוגים של מקומיים מעלה מקום מומלץ על הטיילת. מגיעים ומחפשים חניה. מוצאים משהו במגרש חניה קרוב אבל עכשיו תוהים איך משלמים על החניה, הכל מסביב ביוונית. מזל שמצאנו 3 פקחים חמודים שהסבירו שבין שתיים לחמש החניה חינם כי החנויות סוגרות למנוחת צהריים.

נכנסים למסעדה. מבחוץ נראה כמו עוד מלכודת תיירים על הטיילת אבל השלט אומר שהמסעדה קיימת מ 1951 ובניגוד לשאר המסעדות אין מלצר בחוץ שמשדל אנשים להכנס. בפנים רק מקומיים ושומעים רק יוונית. והתפריט? רק מתוצרת הים. לרובינו מתאים ולשאר יש סלט יווני ומאכל מקומי שנראה כמו גוש גבינה שעשו ממנו שניצל.

האוכל מתחיל להגיע וממש טעים. הבעיה היחידה, שהשרימפסים מגיעים בגודל מלא ועם כל החלקים – מה שאומר שהם מסתכלים עליך כמו שאתה מסתכל עליהם. בעיה – יש עיניים ורגליים ופתאם כבר אין חשק לאכול אותם (לפחות לחלק).

בסופו של דבר הכל נשאב. ואפילו רועי השיג עוד בקבוקון לאוסף – ציפורו (כפי שמכונה בתפריט ציפורו פוצוליקי – מה שמאד מצחיק אותנו). עכשיו לציפורו הזה מסתבר יש עניין פה. מי שמזמין ציפורו מקבל חינם 2 מנות אוכל קטנות. ככל שמזמינים יותר שתיה מקבלים יותר אוכל. ואז נהייה שמח מסביב. כיון שאנחנו הזמנו את הבקבוקון בסוף (לאוסף) אז קיבלנו מנה אחרונה חינם – יוגורט סמיך עם דובדבנים. מושלם.

לאחר מכן עושים טיול לאורך הטיילת. בעיקר הרבה סירות, חלקן מאד ישנות וחלקן חדשות. זה הזמן לתרגל שיעורי ימאות וצילומי דוגמנות

נהייה אחה"צ ועוד צריך להגיע למקום הלינה הבא. אמור להיות מקום מיוחד, שהומלץ באופן פרטי ולא ממש מוכר. אי שם בהרים ביישוב שנקרא Agios Lavrentios והייחוד שלו שזהו יישוב ללא כבישים, רק רחובות מרוצפים אבן. מתחילים לעלות בהרים והדרך מתפתלת. 10 ק"מ לוקח לנו כמעט 40 דקות.

מגיעים ליישוב ורואים שלט עם שם המלון. עוקבים אחר השילוט ואז נגמר הכביש. כלומר, יש תואי של דרך בורמה וזהו. טלפון לבעלים ואנחנו מקבלים הנחיה להמשיך בדרך שמתאימה בעיקר לרכבים משוריינים. בסוף מגיעים לנקודה שאפילו עם רכב שכור מפחדים להמשיך ואז מגיעה נציגה מהמלון ומסמנת שזה מספיק. מפה ברגל. מזל שנשארו רק 50 מטר אחרונים.
נכנסים בשער ו… וואו. איזה מקום.

 מבנים עתיקים מ 1865, חדרים ענקיים, נוף שלא נגמר ובעיקר מארח מדהים בשם דימיטריוס שמיד כובש את לב כולם. מכינים לנו קפה ויושבים לפטפט על המצב בישראל, מה יהיה עם ביבי, מה כל אחד עושה (הוא עו"ד פלילי והאירוח זה רק תחביב עבורו) וכד'. אח"כ הוא נותן המלצה איפה לאכול, ודי פשוט, יש רק מקום אחד פתוח היום בכפר, המקום של הטבחית השמנה וזה טוב כי "ככל שהטבחית יותר שמנה האוכל יותר טעים". הבעיה שאין תפריט באנגלית והחברה שם מדברים רק יוונית. אז דמיטריוס מצייד אותנו ברשימת מאכלים מומלצים.

עושים טיול לכפר, הכל די נטוש (הבטיחו שבסופ"ש יותר הומה), וזה די נחמד. הכי חוויה מקומית שאפשר לבקש.

וגם מגיעים למסעדה. ופה מגיעה הכותרת של הפוסט. כשדמיטריוס הסביר מה יש לאכול (מאכלים מבושלים שמייצגים את המאכלים המקומיים של האיזור) הוא עושה זאת בצורה תיאטרלית נפלאה, שילוב של יוונית ואנגלית. התיאור של הבשר של החיה עם הזקן שמתבשל 7 שעות וממש נופל מהעצם שכנע את כולם. פה אחד נשמע – אני רוצה עז.