אבא על ארבע

יום שלישי שלנו ביוון. מתעוררים לבוקר חדש (אחרי שבשש הפעמונים התחילו לצלצל, אבל נרדמנו שוב).

עדיין לומדים את רזי החדר (אצלנו קפוא עם 19 מעלות, אצל הילדים חמסין עם 34 מעלות). בתשע יורדים לארוחת הבוקר. ושם שוב פוגשים את דמיטריוס הנהדר, אשתו וביתו. ארוחת הבוקר מדהימה. מסתבר שבנוסף לכלל העיסוקים שלו דמיטריוס גם מייצר נקניקים ונקניקיות ואת נקניקיית הבאפלו שלו הילדים לא שוכחים. לאחר ארוחה דשנה עד מאד מתארגנים לתכניות היום.

הנקודה הראשונה שלנו – מסלול הליכה. גם צריך להוריד את כל האוכל וגם זה משהו שאנחנו מאד רוצים לעשות. יש שני מסלולים מתוכננים היום – המעיין של מאנאס ומשעול הקנטאורים (יש להם שמות מפוצצים ליוונים). כדי להגיע לאיזור יש ש,י אפשרויות – מסלול 4X4 שלוקח 15 דקות או מסלול עוקף שלוקח 45 דקות. כיון שאין לנו 4X4 וגם אין לחץ זמן עושים את הדרך הארוכה. עכשיו תבינו, מדובר על בערך 10 ק"מ נסיעה, אבל הדרך כל כך מפותלת שהוייז מראה 45 דקות.

מתחילים בנסיעה ונוסעים לפי הוייז. בשלב כלשהו הבחורה מהוייז אומרת לפנות ימינה. אבל ימינה זה שביל עיזים. היא מתעקשת ואנחנו נכנעים. יש עוד רכב לפנינו שנראה כאילו גם הוא מאמין לוייז. אחרי כמה ימינה ושמאלה כשמגיעים לעליה מטורפת שחצי אוטו בכלל על ההר הם נשברים. אנחנו לא. כמה ימינה ושמאלה נוספים, חצי מעל המדרון ומגיעים חזרה לכביש הראשי. מאחורה נשמעת אנחת רווחה. אבא על ארבע הם אומרים והצבע חוזר להם לפנים.

בשלב כלשהו גברת וייז אומרת הגעתם. מסתכלים ימינה ושמאלה וקדחת. שום מעיין ושום מאנאס. מחנים במרכז הכפר ומחפשים רגלית. קדחת. שואלים בחור מקומי שמטאטא את הכיכר – הוא מסתכל בעיני עגל וממלמל משהו לא ברור. פותחים גוגל מאפס, טריפ אדוויזור וכל תוכנה אלקטרונית אחרת וכלום. נאדה מאנאס. בסוף נכנסים למלון מקומי ושואלים בקבלה. הבחורה אומרת שיש שביל ביער 200 מטר למטה. הולכים על הכביש (כי מדרכות לא הגיעו לאומה שהמציאה את הדמוקרטיה) ומגיעים לאן? למשעול הקנטאורים. את מאנאס לא מצאנו עד עכשיו.

אז משעול הקנטאורים זהו בעצם שביל ביער, מעל פלגי מים עם גשרונים מעץ. מאד נחמד, מסלול לא מעגלי כלומר הלוך עד הסוף וחזור באותה הדרך. מה שכן, המון מקומות לצילום. הבנות מקבלות בוק פרטי משני הצלמים שהולכים אחריהן.

בנוסף תגלית מרעישה. משעול הקנטאורים הינו למעשה משעול היהודים. כל, אבל כל, ההולכים בדרך, והיו כמה כאלה הינם ישראלים. למעט משפחה אחת שראינו בסוף ודיברה יוונית כולם דיברו עברית.

כיון שהתיאשנו למצוא את המסלול השני המשכנו לעבר מקריניצה. עיירונת במעלה ההר עם תצפית לכל המפרץ. מגרש החניה בכניסה מלא במכוניות והדרך פנימה לכיכר המרכזית מלאה בחנויות מזכרות. מאד תיירותי. הולכים הלוך, הולכים חזור.

שעת צהריים מאוחרת ומחליטים שהולכים לים. בדרך למטה מההר אירוע באוטו. למאיה נופלת שן. כנראה שפיית השיניים החליטה שיוון זה המקום להפציע. את השן השארנו בצד הדרך, אולי מאנאס ימצא אותה…

שוב יורדים את ההר, 10 ק"מ שנמשכים כמו נצח. אבל בסוף מגיעים לקלה נרו, עיירה עם חוף מהמם. הכל נטוש כי עונת התיירות המקומית כבר לקראת הסוף אבל על החוף כסאות ים חופשי. מחליפים לבגדי ים אבל המים קפואים. ורק האמיצה שוחה כמו ברבור בים הקפוא.

אחרי התחרדנות בשמש ושחיה בים, חוזרים לכפר שלנו. בפתח דמיטריס מחכה ומבקש לדעת מה עשינו. ככה גם מגלים שעוד משפחה ישראלית הגיעה. מבטיחים לשבת איתו לשיחה מאוחר יותר אחרי ארוחת ערב.

הערב נראה שיש יותר חיים בכפר. כלומר גם הטברנה השניה פתוחה. נכנסים ואנחנו לבד, למרות שכבר כמעט שמונה בערב. המלצרית לא יודעת מילה באנגלית. מנסים להבין והיא מראה תמונות בטלפון שלה ובסוף אומרים לה שתביא פשוט מה שיש. יצא טעים.

אחרי הארוחה עושים סיבוב קצר עד לכיכר המרכזית. יש קצת אנשים (הכומר המקומי מתווכח עם מישהו) אבל די ריק. מפה לשם עוד משפחה ישראלית עוברת על פנינו (רמז: סנדלי שורש לא ממש פופולארים אצל לא ישראלים). יחסית לכפר בשום מקום הישראלים שולטים.

חוזרים לבית שלנו והולכים להפגש עם דמיטריוס. הבטחנו לשבת לשיחה על כוס יין. ברקע חווה אלברשטיין (זה מה שהוא אוהב לשמוע) ואז שיחה על הכלכלה, ישראל, ועוד. גילינו שהאנשים בכפר מתחילים את היום ב 10 בבוקר, ארוחת צהריים בארבע וערב מתחילים רק בעשר וחצי (זה למה הכל ריק תמיד) והאירוע נמשך עד 3 לפנות בוקר. מסתבר שכשאנחנו ישנים הכפר פה חוגג. 

אחרי כוס יין שוט ציפורו גם אנחנו נכנעים ופורשים למיטה.