אם אראלה מזמינה לא נבוא?
האמת שלא תיכננו להוסיף לבלוג משהו כל כך מהר. אבל כנראה שתכנונים לחוד ומציאות לחוד.
הכל התחיל במכתב רשום בדואר. עוד הודעה לבוא לאסוף מכתב רשום כמו רבות שאנחנו מקבלים. כאשר המכתב נמסר על ידי הבחורה בדואר ראינו שהוא הגיע ממפעל הפיס. חשבנו פשוט ששלחו כרטיס חדש או איזה הודעה מינהלית.
רק לשם ההבהרה, כרטיס מנוי במפעל הפיס יש לנו שנים. זה מסוג הדברים שעשינו לפני המון זמן ופשוט לא מבטלים, גם כי זה בתחתית סולם העדיפויות וגם פסיכולוגית – מה יקרה אם בדיוק הגיע תורנו לזכות?
אז פתחנו את המכתב, והופ – מסתבר שהוא מאראלה. כן, זאת מהפרסומות שמתקשרת לכולם. כנראה שהיא התביישה לדבר איתנו אז שלחה מכתב. ומסתבר שאראלה מודיעה לנו שזכינו בחופשה זוגית לברצלונה, הכל כלול.
קוראים את המכתב שוב.
כן, השם של המחליטה בכותרת (הכרטיס שלה זכה), וכן, חופשה זוגית בברצלונה על חשבון כל אלה שמשלמים מנוי למפעל הפיס.
אבל משהו לא מסתדר. אה, התאריך. מסתבר שהטיסה יצאה יומיים קודם. כן, הגיע מכתב זכיה, ומבקשים שנאשר קבלה חודש לפני הטיסה, אבל מועד הטיסה היה יומיים קודם. כלומר, בתיאוריה אנחנו צריכים להיות עכשיו בברצלונה ולא ביציאה מסניף הדואר.
אז מסתבר שדואר ישראל שוב עשה פלאים והעביר מכתב רשום מת"א אלינו תוך חודשיים. בדיקה מהירה מול מפעל הפיס מגלה כי יהיה בסדר, נשובץ למועד הבא.
המועד הבא הגיע מאד מהר. בין לבין הבנו עוד משהו. זה טיול מאורגן.
טיול מאורגן – בדיוק ההפך מאיתנו.
מצד אחד, ממש לא מתאים לנו סוג כזה של טיול (רק המחשבה על לשבת בארוחת ערב במסעדה תיירותית שמסביב מנגנים בכינורות הבאנו שלום עליכם מעוררת בנו חלחלה), מצד שני, הכל חינם. לא ניקח?
אז משנים מוד בחשיבה. זורמים. הולכים עד הסוף. נתנסה בכל דבר. והדבר הראשון שבחיים לא חשבנו שנעשה אבל הנה עשינו זה להגיע לפגישת קבוצה. החלטנו להתייחס לזה כמו ניסוי אנטרופולוגי.
פגישת קבוצה
סוג של מפגש מקדים עם חברי הקבוצה והמארגנים שבו אמור לקרות משהו. אין לנו ממש מושג מה.
מגיעים בערב לבית מלון תל אביבי לחדר ישיבות בקומת המרתף.
מסביב, חתך מייצג של עם ישראל, בגילאים מתקדמים. אנחנו כבר לא ילדים אבל לדעתי אנחנו בין הצעירים בקבוצה. כנראה שכרטיס מפעל הפיס יש רק מגיל מסויים.
בכניסה מחלקים מתנה. טרולי עם לוגו של מפעל הפיס בכיתוב גדול בעברית. אצלנו לא נראה שהוא יזכה לראות חול.
יחד עם הטרולי מקבלים מהדודה מעין נרתיק פלסטיק כתום ובפנים… מסע בזמן אחורה לשנות ה 80…
הכל פתאם מסתדר. זה מסע בזמן לזמנים שאנשים לא טסו לחול הרבה. סוג של החייאה לספר מדריך לפיד לאירופה שהיה פופולרי פעם.
בתוך הנרתיק הכתום יש כרטיס טיסה מודפס, כזה כמו של פעם, דף ועליו מודפס בגדול שם המלון באנגלית (וזהו) ושני תוויות כאלה ששמים על מזוודה. הלו? על מייל שמעתם? למה לא לשלוח את המידע במייל?
ואז המדריכה מתחילה לדבר.
ושלא תבינו אותנו, היא מאד נחמדה. וכנראה העבירה את ההרצאה מליון פעמים. אבל שוב, שנות ה 80 לנוסע המתחיל.
אז למדנו ש:
– לחול לא לוקחים שקלים אלא רק מט"ח, ולא להוציא דולרים מהבויידם אלא רק אירו
– רצוי לקחת טלפון סלולרי, אבל לשים אותו על מצב טיסה עד שחוזרים לארץ
– לא לקחת תכשיטים לחול
– בחדר יש מיטה, ארון ושירותים
– השכמה בבוקר ב 7 כי יש רק שירותים אחד בחדר ול 2 אנשים לוקח זמן
– אם נכנסים סתם למסעדה האוכל לא כשר
– באחד הימים נוסעים לעיירה שבה נולד דאלי שנראית כמו פתח תקווה
– סנגריה היא לא כשרה
– אם עוטפים דג ב 3 שכבות של נייר כסף אז אפשר להכריז עליו כאוכל כשר
– אסור להוציא אוכל מחדר אוכל אבל לשומרי כשרות מומלץ להכין סנדוויצים ולהבריח החוצה בתיק
– ופה הפסקנו להקשיב… (יותר מדי ענייני כשרות וגם קצת הרגיז אותנו שהתייחסו רק לכשרות יהודית למרות שהיו גם מוסלמים בקהל)
האירוע נגמר שהנציג של משפחת ניגר (בחיי, לא המצאנו) ניסה להתחכם עם הערה על זארה והמדריכה השתיקה אותו (תדמיינו את הדוד הזקן הזה שיש בחתונות ועושה פדיחות – זה יתן לכם מושג על האיש).
כנראה שיש גבול גם לכמה אפשר לזרום. כרגע הכיוון השתנה לאיך מצמצמים את הצורך בקבוצה למינימום הנדרש.
אז הנה מתחיל פוסט חדש. שונה ומיוחד. על טיול חינמי לברצלונה עם קבוצה מאורגנת (או שנצליח לברוח להם, ימים יגידו)…
