יום 0 – טיסות ועוד טיסות

אז מתחילים מההתחלה. טיסה ראשונה, תל אביב פרנקפורט. טיסת בוקר שאמורה להמריא ב 8 בבוקר מה שאומר השכמה בשלוש, יציאה מהבית בארבע והגעה לשדה. החשש הגדול היה מתורים מטורפים, אבל בפועל, חוץ מתור בצ'ק אין (מה לעשות, בכל זאת נוסעים לתקופה ארוכה אז יש הרבה ציוד) שנבע מהעובדה שהייתה רק עמדה אחת, הכל התנהל כשורה.

מגיעים לגייט, E01 ליתר דיוק. מי שמכיר את השדה יודע מה המשמעות. אין שרוול למטוס אלא אוטובוס כמו פעם. מחכים, מחכים, מחכים… 8 חלף עבר לו. בפועל, גם 9 עבר בזמן כשממתינים כבר במטוס. בקצב הזה, לטיסה הבאה לא נגיע.

בינתיים הצוות עושה כמיטבו לנסות להנעים את הזמן. זה כולל חלוקות מתנות לילדים. עכשיו מדובר בצעצועים לילדים בני 1-3. הנוסע מקדימה מתלהב ומנסה להסביר לדיילת שהילד שלו רוצה גם כובע של טייס. הדיילת מסתכלת ולא מבינה, הילד בן 17, שוקל 90 קילו ולדעתי גם מעשן. אבל האבא מתעקש. וככה עוברים להם עוד 10 דק' בהנאה צרופה. בסוף הדיילת נשברה ונתנה לגודזילה כובע והוא התבאס שזה לא עולה לו על הראש. פרייסלס.

הטיסה בסוף יוצאת באיחור של שעה וחצי. אנחנו בינתיים נהנים ממעללי משפחת ילד גודזילה שיושבת לפנינו. אחד הדברים שמטריפים את אבא גודזילה זה שאלו במחלקת עסקים (אנחנו ממש כמה שורות משם) מקבלים דברים שהוא לא מקבל. אז בינתיים אבא גודזילה ביקש אוכל כמו שלהם, סבתא גודזילה ראתה שם יוגורט והגדיל לעשות ילד גודזילה שנקש באצבעות כדי לסמן לדיילת משהו כאילו הוא בבר השכונתי. 

כיון שיצאנו באיחור, מתחיל לנקר הספק האם נצליח להגיע לטיסה הבאה. במהלך הטיסות מתברר שזה כנראה המצב החדש בתיירות. הכל מאחר ומתעכב.

מגיעים לפרנקפורט ורצים להספיק לטיסה הבאה. מזלנו שהודיעו שגם היא תצא באיחור. מי ידע ששמחה על טיסה שמתעכבת ביציאה וככה ניתן להספיק אליה משמעותה שהיא גם תאחר להגיע לטיסה אחריה.

בפרנקפורט מתחיל לג 2. בגייט מתגלה סרט הודי. ממש. 80% מהנוסעים לטורונטו הם הודים הארד קור. וככה מגלים שבהודו לא הכל מוסיקה שמחה והם אלופים בדחיפות. התור בארץ הוא משחק ילדים לעומת הכאוס ההודי בגייט. הגענו למצב שממש נפרדנו פיזית בתור מרוב דחיפות.

את הטיסה אפשר לתאר כסיוט מתמשך. ארוך וחם. וככל שהזמן עובר מחלחלת ההבנה שהטייס מקבל תשלום לפי שעת טיסה ולכן טסים סופר לאט. אז גם יוצאים באיחור וגם טסים לאט. המשמעות, אין מצב שנגיע לטיסה הבאה.

מתחילים לתכנן תוכניות גיבוי, שהרי רועי מגיע מקולומביה ואנחנו אמורים להפגש בטורונטו לטיסה האחרונה. מה יקרה אם לא נגיע והוא יטוס להליפקס, מה עם מלונות…

בסוף מגיעים. השעון מראה שיש 15 דקות עד לטיסה הבאה. ועוד צריך לעבור בדיקת דרכונים.

בנחיתה מקבלים 2 הודעות:

1. גם הטיסה של רועי הגיעה באיחור

2. גם הטיסה הבאה מתעכבת

כמו שאמרנו, כנראה שזה המצב החדש.

השדה בטורונטו ממחיש איך אוספים את כל האימבצילים למקום אחד. אף אחד לא יודע כלום. את רועי שולחים לעמוד ב 3 תורים שונים כדי לעשות צ'ק אין מחדש למוצ'ילה. אבל בסוף, להפתעת כולם, מצליחים לעלות לטיסה. כולנו. וזה אחרי מפגש סופר מרגש עם חיבוקים בלי סוף. בכל זאת לא ראינו את רועי כמעט שמונה חודשים.

עכשיו נשארה התפילה האחרונה לאלת המזל. שנגיע להליפקס עם כל המזוודות. גם זה לא משהו טריוויאלי. כיון שאנחנו קצת טכנולוגים, הוספנו טראקר לכל מזוודה. 

אז יש משחק חדש שבו בכל עצירה בודקים איפה המזוודות נמצאות. לטורונטו הגיעו. נראה לאן יגיעו בסוף.

עדכון חם מהשטח. אף מזוודה לא הגיעה. כרגע נחות בטורונטו לפי מערכת העיכוב שלנו.