מ-35 מעלות לשבוע בבקתה על האגם (אם רק יתנו לנו להמריא)

כמיטב המסורת, זהו הפוסט של היום שלפני הנסיעה.

אם הייתם שואלים אותנו לפני כמה חודשים איך ייראה הקיץ הזה, התכנון היה שונה לחלוטין. הטיול הזה נולד בכלל מרעיון צנוע וממוקד הרבה יותר – טיול "לפני מכינה" עם מאיה. רצינו לנצל את החלון הצר הזה שבין סיום התיכון, החזרה מהטיול הקצר שלה עם חברות ומחנה הקיץ של התנועה לתחילת הפרק הבא בחיים שלה, ליצור עוד קצת זמן איכות של שלושתינו, משהו רגוע שיאפשר לעבד את השינוי הקרב ובא רגע לפני שהיא יוצאת לדרך העצמאית שלה.

אבל כידוע, תוכניות משפחתיות בדינמיקה שלנו הן בעיקר בסיס לשינויים. בתהליך הדרגתי של שאלות תמימות למראה בקבוצת המה-נשמע המשפחתית, שהתחילו ב "אנחנו נוסעים, מישהו רוצה להצטרף?" רק מתוך נימוס, מה שהמשיך להפתעתנו (כי הרי בפעם הקודמת לא הסכימו החברה לוותר על החיים שלהם לטובתנו) ב "מה, ואנחנו נישאר בבית?" – הלחץ החברתי הביתי עשה את שלו. מהר מאוד הבנו שאי אפשר באמת להשאיר את היתר מאחור. הטיול עבר מטמורפוזה: מהרכב מצומצם של שלושתינו למבצע לוגיסטי של טיול משפחתי בהרכב מלא.

הקונספט של הטיול נבחר בקפידה, כמעט מתוך דחף הישרדותי פיזי ונפשי. החיפוש התמקד בכמה קריטריונים ברורים: למצוא את המקום הכי קריר, הכי ריק מאנשים שניתן למצוא על המפה במהלך אוגוסט וכזה שעדיין יקבל אותנו בלי פחד להסתובב בו. החום המהביל, הלחות והצפיפות של הקיץ הישראלי הם משהו שאנחנו מוצאים את עצמנו פחות ופחות מסוגלים להכיל מחדש בכל שנה. הרעיון של לעמוד בתור לעוד אטרקציה עמוסה כשהזיעה מטפטפת על המצח פשוט לא באה בחשבון.

התוצאה של כל הסינונים האלה? שבוע שלם בבקתה מבודדת, מוקפת יער עבות וממש על שפת אגם במרכז פינלנד. בלי לוח זמנים צפוף, בלי "חובת התייצבויות" באתרי חובה, בלי לפתוח גוגל מאפס כל חצי שעה כדי לחפש חנייה שנלכדה על ידי עוד מאה תיירים. פשוט יער, מים, שקט, ואולי איזו סירה קטנה לשוט בה כשבא לנו.

אבל כמובן, שום יום לפני טיסה אצלנו לא יכול לעבור בשקט תעשייתי או ברוגע מוחלט.

מעבר ללחץ הטבעי והמוכר של האריזות – והתחושה הזו שעוד לא באמת פיענחנו מה נכנס לאן (יש משהו מתסכל ומצחיק בו-זמנית בלארוז לקור באמצע אוגוסט ישראלי: בזמן שמזיעים בתוך גופייה, מנסים לארוז ביגוד חם ותוהים אם השתגענו לחלוטין או שזה הדבר הכי שפוי שעשינו השנה) ומעל הכל מרחף הענן הכבד הזה שכולנו כבר רגילים לחיות בצילו, ובכל זאת הוא מורט עצבים מתמיד: השקט המתוח והדריכות מול המצב הביטחוני.

אין פה שאלה של "האם נכון לנסוע" – מבחינתנו ברור שנוסעים ובורחים לקצת שקט. החשש היחיד והאמיתי שיושב על הלב הוא פשוט אם בכלל יתנו לנו לנסוע.

הרוטינה של היום שלפני טיסה מורכבת מחצי עין על המזוודות הפתוחות וחצי עין על הדיווחים. מבזקי החדשות מתחלפים כל עשר דקות, השמועות והניתוחים הגיאופוליטיים רצים בקבוצות הוואטסאפ בקצב מסחרר, ואיפשהו בפנים יש תמיד את החשש המציק והמעצבן הזה: האם השמיים ייסגרו ברגע האחרון? האם ייפלו טילים בדיוק כשנגיע לשדה? האם הטיסה תבוטל ברגע שתופעל אזעקה? הראש פשוט לא באמת נרגע ולא מעבד את העובדה שנוסעים, עד שהגלגלים לא מנתקים מגע מהמסלול ואתה רואה את החוף של תל אביב הולך וקטן בחלון.

מכיוון שאין טיסה ישירה לנקודה הנידחת שבה בחרנו להתבודד (טוב, אי אפשר לקבל הכל במארז אחד), נאלצנו לחלק את הדרך. מחר בבוקר אנחנו טסים לרומא לחניית לילה בגלל הלוגיסטיקה והרצון לשמור על מקסימום פשטות (ואפס סיכונים לפספס את טיסת ההמשך) סגרנו מלון ממש צמוד לטרמינל – רק לנחות, לעבור את המסדרונות, לשים את הראש לכמה שעות, ולמחרת בבוקר לעלות ישר על טיסת ההמשך צפונה, אל הריאות הירוקות והאוויר הנקי של פינלנד.

עכשיו אנחנו כבר בשלב הזה של הלילה שבו הכל עדיין בלגן חלקי, הבית מלא באנרגיה מוזרה ומתוחה של סף נסיעה, והמחשבות רצות. המטענים הניידים בטעינה מלאה, הדרכונים נבדקו כבר שלוש פעמים, והראש מנסה להתנתק מלוחות הטיסות ומבזקי החדשות ולהפליג קדימה – אל התחושה של אוויר נקי בטמפרטורה של 18 מעלות ליד האגם, בלי רעש של מנועים ובלי התראות בנייד.

אם הכל ילך לפי התוכנית ולא יסגרו לנו את השמיים ברגע האחרון, העדכון הבא בבלוג כבר ייכתב מתחת לשמיים של אירופה.

תחזיקו לנו אצבעות, ונתראה בצד השני.