Kylmä kahvi kaunistaa – Cold coffee makes you beautiful

פוסט מרכז של יומיים (בעצם יום וחצי)

במבט לאחור נוכל להגיד בבטחה שהערכה נכונה של זמנים היא לא באמת ערובה לשקט נפשי. כמיטב המסורת בטיסות באוגוסט, לקחנו מקדמי ביטחון פסיכיים לגמרי כשיצאנו מהבית לשדה התעופה. החשש העיקרי היה התורים האינסופיים והעומס בשדה כמו שדיווחו בכל מקום אפשרי, אז העדפנו להגיע מוקדם מדי מאשר לרדוף אחרי השעון.

התורים, כצפוי, אכן חגגו. בכל מקום שבו אפשר היה לעמוד – עמדנו. מצד שני, צריך להיות הוגנים: לא היה שם משהו חריג או דרמטי מדי מעבר לבלגן הרגיל שמאפיין את נתב"ג בשיא הקיץ. האתגר הראשון פגש אותנו עוד לפני שבכלל דרכה רגלנו בטרמינל. החניון המרכזי היה מלא לחלוטין, מה ששלח אותנו בסיבוב פרסה אל חניון 26 – אי שם בפאתי השדה, מקום שלא ידענו שקיים עד היום.

אחרי שסיימנו את הלוגיסטיקה של האוטובוס הפנימי, הצ'ק-אין, הבידוק והנשימה העמוקה של "הנה, זה קורה", חיכתה לנו ההפתעה הבאה: איחור של שעתיים בהמראה. אל-על, במחווה שירותית מפוארת, החליטו לפצות את הנוסעים הממתינים וחילקו שוברים/כרטיסי אוכל. התחושה היתה של מחווה יפה, עד שניגשנו לדלפקים וגילינו את האמת המרה – אף בית קפה או מסעדה בטרמינל לא באמת הסכימו לקבל את הכרטיסים האלה. כלומר רק אם בא לכם גלידה במקדונלד או קפה וקרואסון יבש בקפה קפה אז יכולנו לעמוד עם כל עם ישראל בתור.

בסופו של דבר המראנו. הנחיתה ברומא עברה בלי שום דרמות או אירועים מיוחדים. בשלב הזה, העייפות של יום שלם של המתנות ועמידה בתורים כבר עשתה את שלה. ההחלטה שלקחנו מראש להזמין את מלון הילטון שנמצא ממש בתוך השדה התבררה כבינגו מדויק. בלי להתחיל לחפש מוניות, בלי להסתבך עם שאטלים או לצאת לעיר בשעות מאוחרות. פשוט צעדנו בתוך הטרמינל, נכנסנו לחדר ונפלנו למיטות, רק כדי להבין שיש לנו בדיוק חמש שעות שינה עד שהשעון המעורר יפעיל אותנו מחדש.

הבוקר קמנו לקראת חלק ב' של המסע. לפני שעולים על טיסת ההמשך צפונה להלסינקי, עצרנו לארוחת הבוקר של המלון, שהייתה, יש לציין לטובה, לא רעה בכלל והוציאה אותנו לדרך רעננים (כמה שאפשר לאחר לילה קצר).

הגענו לצק אין ברומא, וכמו שקורה כשמחכים בתור, מתחילים לבהות בסביבה. האירוע הכי מרגש שנרשם שם – בפער ניכר מכל שאר ההתרחשויות בטרמינל – היה זוג שהגיע לעשות צ'ק-אין עם חתול. הכל עבר בשלווה מוחלטת, החתול הסתובב כאילו הוא טס במחלקת עסקים לפחות פעמיים בשבוע, וסיפק לכל העומדים בתור את אתנחתת החמידות שהיינו צריכים על הבוקר.

הטיסה צפונה עברה בשקט יחסי. במהלך הטיסה צוות המטוס חילק מים ומיץ אוכמניות – שמסתבר שהוא לא פחות ולא יותר המשקה הלאומי הפיני. טעימה ראשונה מגלה נוזל מתוק מאוד, משהו שמזכיר שילוב של ויטמינצ'יק ואוכמניות. מעניין.
גם גילינו שפינאייר יצאו בקונספט מעניין – על כוסות השתיה יש משפטי השראה פיניים מוזרים. כמו Kylmä kahvi kaunistaa = Cold coffee makes you beautiful שמקורו במשפט עממי שהסביר שפעם נשות פינלנד, לאחר שהכינו לעצמן את כוס הקפה הראשונה של הבוקר (עוד משהו שלמדנו, הפינים הם מעצמת שתיית קפה, אבל את זה כבר גילינו בפעם הקודמת), השקיעו יותר מדי זמן מול המראה באיפור והסתדרות מה שגרר שתיית קפה קר…

נוחתים בהלסינקי, אבל מסתבר שחוקי הזמן הפיניים ליד המסועים לא שונים בהרבה מאלו של איטליה או נתב"ג. גם פה, באולם איסוף הכבודה, הזמן פשוט עמד מלכת. עמדנו וחיכינו, מביטים במסוע המסתובב באיטיות, עד שהמזודות הואילו בטובן להופיע.

תחנה הבאה: השכרת הרכב. קיבלנו וולבו חדשנית ומפנקת, שמיד הרגישה כמו החללית שתלווה אותנו בימים הקרובים. העמסה של הציוד עברה חלק, ויצאנו לדרך.

העצירה הראשונה שלנו הייתה מרכז המבקרים של Fazer (יצרנית השוקולד והמאפים הפינית המפורסמת). כבר ברגע שיוצאים מהאוטו בחניה מריחים את השוקולד באוויר, רותם היטיבה לתאר – זה כמו ללכת בתוך ענן סופלה שוקולד. קפה טוב, משהו מתוק בצד שמקפיץ את רמות הסוכר בגוף, ומתחילים לגלגל גלגלים צפונה.

שעתיים של נסיעה רצופה צפונה. הנוף שבחוץ מתחיל להשתנות ולהתנקות: מסביב רק ירוק עמוק, יערות אינסופיים ואגמים שנוצצים בין העצים בכל עיקול של הכביש. האוויר נהיה קריר יותר, והשקט מתחיל לחלחל.

לפני שהגענו ליעד הסופי, עצרנו בסופרמרקט מקומי להצטיידות ראשונית. מי שמכיר אותנו יודע שאנחנו חובבי סופרים מושבעים בכל מדינה שאנחנו מגיעים אליה. יש משהו בשיטוט בין המדפים של סופר מקומי שמשפר את ההבנה שלך על המקום הרבה יותר מכל מוזיאון: מה הם אוכלים, איזה מותגי חלב יש, איזה לחמים שולטים על המדף, וכמה סוגים של דגים משומרים ורטבים מוזרים אפשר לדחוף למקרר אחד. העגלה התמלאה בכל טוב, ומשם המשכנו אל הפינאלה של היום.

אבל החלק המעניין באמת של הנסיעה התחיל דווקא בקילומטרים האחרונים, כשהGPS הוראה לנו לרדת מהכביש המהיר.

בהתחלה נפרדנו מהאספלט הראשי ועברנו לכביש משני שקט, אבל ככל שהתקדמנו, גם האספלט התפוגג לחלוטין והתחלף בדרך עפר לא סלולה. הנסיעה על כביש הכורכר המהודק, כשחצץ קטן מטופף על תחתית הוולבו, הרגישה כמו תחילתו של מסע אל תוך הלא-נודע. ואז, בדיוק כשהתרגלנו לרחש הגלגלים על העפר, השביל הפך פתאום לדרך צרה במיוחד – מעין מעבר שכבש לעצמו מקום בקושי בין גזעי העצים הצפופים.

קשה לתאר את הקסם של הקטע הזה: הדרך הולכת ומתכווצת, הענפים של עצי האורן והאשוח הכבדים נוגעים כמעט בחלונות הרכב, ואור השמש של אחרי הצהריים מסתנן דרכם בקרניים זהובות וישר לתוך היער. בתוך כל הירוק הזה, כשאתה מתקדם לאט-לאט בדרך הצרה ומפותלת, אתה פתאום מבין מה זה אומר "להיות באמצע שום מקום". אין מכוניות ממול, אין שלטים, אין רעשי רקע – רק היער והשביל שמוביל אותך פנימה.

בסוף הדרך הצרצרה הזו, כמעט במפתיע, היער פתאום נפתח – וחיכתה לנו הוילה שלנו לשבוע הקרוב: וילה אבנטו (Villa Avanto).

מדובר במקום מופלא, ממש באמצע שום מקום, שיושב בצורה מושלמת על שפת האגם. הבקתה בנויה עץ, מוקפת בטבע פראי, מבודדת לחלוטין מכל רעש או שכן קרוב, ומציעה בדיוק את מה שחיפשנו: השקט הפיני בהתגלמותו. המים השקטים של האגם משקפים את השמיים, הסאונה כבר מחכה לנו, והשבוע הקרוב הולך להיות כולו בקצב אחר לגמרי.

עכשיו, כשהציוד פרוק, הארוחה הראשונה מול הנוף של המים – אפשר להכריז רשמית: הטיול הפיני שלנו התחיל.