מהעיר לטבע – הזוית הארגנטינאית

אחרי שאתמול זכינו לחוות את תופעת הטבע הזאת שנקראת מפלי האיגואסו מהצד הברזילאי, היום עושים את אותו הדבר רק מהצד שארגנטינאי, שזה אומר – אין מעברי גבול!!! (כן, עדיין אנחנו בטראומה מהמעבר חזור מברזיל אתמול).

מארגנים מונית מהמלון ויוצאים לכיוון הפארק. כבר מההתחלה מבינים שזו חוויה שונה לחלוטין מהצד הברזילאי. קודם כל הפארק הארגנטינאי הוא עצום, וכבר מהכניסה מבינים שאנחנו במנטליות ארגנטינאית (כלומר, היעילות – בסייסטה קבועה ולא קיימת). עומדים בתור לקניית כרטיסים. כמו התור של המכוניות אתמול, הכל לאט. לחלק בודקים דרכונים ולחלק לא, מחלק מבקשים אישורים מודפסים כלשהם ומחלק לא. לא ברור. ואז קיבלנו 2 כרטיסי כניסה. מפה עוברים לרציף הרכבת. יש רכבת פנימית שלוקחת את המבקרים בין נקודות שונות בפארק. עכשיו שתבינו, יש בפארק העצום הזה 3 מסלולים. המסלול העליון, התחתון ומסלול שנקרא גרון השטן. כל המדריכים ברשת אומרים שאת מסלול גרון השטן עושים בסוף, אנחנו הולכים הפוך. כיוון שחם, נעשה אותו ראשון.

ועכשיו, בואו נדבר על החום. החום היה נוכח בכל פינה, שותף סמוי למסע. כל פעם שחשבנו שאנחנו מצליחים להתקרר, השמש החליטה להחזיר לנו מלחמה. בקבוקי מים נגמרו בקצב וקרם הגנה נמרח בכמויות.

בחזרה למסלול. כדי להגיע לתחילת מסלול גרון השטן צריך לקחת רכבת. בתחנה שליד הכניסה הבחור מכריז חגיגית שהרכבת הבאה עוד שעה אבל כדאי לנו ללכת רגלית לתחנה הבאה כי משם יש כל רבע שעה רכבת. מסתבר שהתחנה הבאה היא כולה 700 מטר משם. אז יאללה, יוצאים לדרך.

בתחנה הבאה מגלים שזה שקנינו כרטיס כניסה שכולל את הרכבת לא מספיק. צריך להוציא כרטיס גם לרכבת שמוגדר בזמן. המערכת פולטת עוד 2 כרטיסים עם זמן המראה מודפס. ממתינים. חצי שעה.

הרכבת מגיעה ואנחנו צעד נוסף בדרך לגרון השטן (איזה שם מגניב). הרכבת הקטנה מתפקדת כמו גיבור העל של הפארק, לוקחת אותנו למרכז האקשן.

המסלול מוביל אותנו דרך גשר ארוך, ובסופו אנחנו ניצבים מול אחת התצפיות הכי מטורפות בעולם. המים מתרסקים לתוך תהום ענקית, והקולות? שואגים כאילו הטבע החליט לעשות קונצרט רק בשבילנו. גם כל האנשים שמסביב (ויש המון אנשים מסביב) לא מפריעים להנות מחוויה ששום תמונה לא תצליח להעביר.

אז מסלול ראשון מאחרינו. הרכבת מחזירה אותנו לתחנה הקודמת ומשם כבר עושים הכל ברגל. מיצינו את עניין הרכבת.

משם עברנו למסלול העליון, שהוא כמו סיור VIP על גבי המפלים. הולכים מעליהם, צופים במים זורמים בעוצמה כזו שמרגישה כאילו הטבע עושה לנו הצגה פרטית. כמות המים מטורפת, המסלול ברובו מוצל ומעגלי ואפילו לא הומה אדם. פתאום רואים מקרוב מאד את כל מה שראינו מהצד הברזילאי מרחוק. 2 קילומטר מאוחר יותר ואנחנו כבר בדרך למסלול האחרון – המסלול התחתון.

המסלול התחתון, בעצם מביא אותנו לנקודות תצפית באמצע גובה המפלים. השבילים מוצלים (תודה לאלים הארגנטינאים), והתחנות לאורך הדרך מספקות זוויות מגניבות על המפלים. בכל פינה אתה חושב: "זהו, אני לא יכול להיות יותר קרוב למים." ואז מגיע עוד גרם מדרגות, ואתה מגלה שאתה בעצם טועה. המצלמות עבדו שעות נוספות, והאוויר היה מלא ברסיסי מים שניסו בעדינות לקרר אותנו. לא שזה עבד. זהו, 2.5 קילומטר מאחורינו.

בסיום היום, חזרנו למלון מותשים אך מאושרים. הבגדים ספוגים בזיעה, המצלמות מלאות בתמונות, והלב? מלא בזיכרונות של מקום שאין שני לו. אם הצד הברזילאי הוא טעימה, אז הצד הארגנטינאי הוא הארוחה המלאה. בערב יצאנו לארוחת ערב קלה ולסיור קצר בעיר. לא עיר ששווה לבזבז עליה מילים. מחר? מישהו אמר יום מנוחה? אנחנו חושבים על זה.