לא יכלו לשים שלט קטן, קרחון?

אבל למה להקדים את המאוחר.

מתעוררים ליום חורפי (קיצי איסלנדי) נוסף. אפור בשמיים וגשם שנע בין טיפטוף מטריד לגשם שוטף.

היום עוברים איזור (ומלון) ונוסעים דרומה. כולם עצובים שעוזבים את המלון בלי אפשרות לעוד טבילה בבריכה הצמודה, אבל אין ברירה, הגשם היום חזק יותר.

בארוחת הבוקר עושים את תהלוכת בישול הביצים בקיטור וכולם מרוצים. הילדים כבר נהיו ממש מקומיים. איך יודעים? שבבוקר שומעים ״יצא לי גייזר״ מהשירותים.

בתוכנית היום, כל מה שיש לטבע להציע. כן גשם, לא גשם, כן קר, לא קר, לנו כבר לא אכפת. כשרואים את מה שיש לטבע להציע כאן שום דבר כבר לא משנה. אפילו הילדים שלנו שבדרך כלל לא מוכנים לזוז פתאם ראשונים בטיפוס על גבעות ומסתכלים יותר החוצה מהאוטו מאשר פנימה (זה לא דבר של מה בכך). אחת הפעילויות הפופולאריות בספסל האחורי הוא המשחק חיה/כיוון. ״סוס בצד שלי״, ״כבשה בצד שלי״ וגם ״סוס, לא כבשה, לא משהו נמוך שרץ מצחיק בצד שלי״.

כמיטב המסורת כבר יש לנו כמה אתרים שסומנו מראש להיום וכל השאר בספונטני לפי מה שרואים במפה או שמוצאים בדרך.

ככה למשל העצירה הראשונה להיום היא בחנות צמר קטנה על הכביש. מסתבר שפעם היה כאן בית ספר וכשנגמרו התלמידים כמה נשים לקחו את המקום והפכו אותו למעין קומונת צמר – מקום מפגש לנשים מקומיות. את התחזוקה מממנים ממכירת צמר ומוצרים שהן עושות לבד. כמובן שתרמנו את חלקנו לקהילה.

ממשיכים והעצירה הבאה היא במפל סליאלאנדפוס. על הנייר זה לא אמור להיות המפל הכי מרשים באיזור אבל עלינו הוא עשה הכי הרבה רושם. 60 מטר של מפל שהשיא הוא שאפשר ללכת מאחורי המפל. יבשים לא יצאנו משם. מאושרים כן.

משם ממשיכים למפל הבא, מפל סקוגפוס. 25 מטר רוחב ו 60 מטר גובה. לפני המפל איזור קמפינג עם כמה אוהלים. אנחנו רק מדמיינים איך להתעורר בבוקר ולצאת מהאוהל לתמונה שכזאת (בהתעלם מהקור).

מתחילים לשמוע קולות בטן מהספסל האחורי אז מאלתרים מסלול ונוסעים ליישוב הגדול באיזור ויק. הדרך עוברת בערפל.

 קפה ומרק עוזר לחמם את כל האיברים הקפואים.

לאחר שהתייבשנו קצת, חוזרים אחורה למסלול המקורי ונכנסים לקבל את החדר במלון. מארגנים ציוד ושוב יוצאים לתחנה האחרונה היום. היכרות אישית וקרובה עם קרחון. נאמר לנו שיש כביש קטן שמאפשר להגיע עם רכב עד ממש לקרחון. מתאפסים על המפה ויוצאים. לאחר כמה קילומטר נראה שהגענו לכביש שלנו. עוברים מכביש סלול לכביש שטח, נכנסים למצב נהיגת שטח ומתחילים לכבוש את הכביש. ״כביש״ זה ממש מחמאה לאיך שהשטח נראה אבל אנחנו בטוחים בעצמנו. גם כשעובר אותנו ממול סופר-ג׳יפ (ג׳יפ מוקשח עם גלגלי משאית) והנהג עושה פרצוף מופתע כשהוא רואה אותנו, אנחנו עדיין מפגינים בטחון עצמי.

כדי לקצר את הסיפור.. התברברנו בשטח ונכנסנו לכביש הלא נכון. כמה קילומטר מאוחר יותר והרבה קפיצות בתוך הרכב (או כמו שהילדים קראו לזה – ״רעידת בטן״) אנחנו מודים בטעות ועושים אחורה פנה.

בדיקה נוספת בג׳יפיאס מראה שפספסנו כביש ועכשיו אנחנו על הדרך הנכונה לקרחון. לא שכאן הכביש טוב יותר ומזג האויר הגשום והערפל הכבד לא עוזרים אבל אנחנו מתמידים – רוצים לראות קרחון, ומקרוב.

בסוף הכביש מגיעים לחניון קטן (חבל שמישהו מתח לאורך הכביש, כמה שלטי בטיחות וקרש גב כתום שנמצא שם למצב חירום). מפה ממשיכים ברגל. שוב מתלבשים בכל מה שיש, הפעם באמת כל מה שיש, רותם ומאיה עם חמש שכבות ביגוד, ואפילו מעילי הפוך הוכנסו לשימוש.

את המראה שלנו היטיבה רותם לתאר: 

״אתם הולכים עם צפרדע, טרול ושקית ניילון״

צועדים בשטח לעבר הקרחון והמראה עוצר נשימה. הקרחון ממש נשפך ליבשה בצבעים של לבן וכחול, ועליו שחור של אפר שהקרחון אסף מהתפרצויות הר הגעש. בהתחלה הילדים חשבו שאלו סלעים, רק מאוחר יותר ראו שזה למעשה הקרחון מכוסה אפר.

מגיעים ממש לקרחון ונוגעים בו. אין דברים כאלה. לטפס על הקרחון לא הרשנו לילדים לאחר שקראנו את כל הזהרות הבטיחות שראינו. אבל נגענו, ומיששנו, וטעמנו קרח, והצטלמנו. בהחלט אחת החוויות היותר חזקות בטיול. ואפילו לא שמנו לב לגשם השוטף שהתגבר בינתיים והפך למבול. 

רק שחזרנו לחדר ראינו כמה כולנו רטובים.

אז לנו היה יום נפלא, ועכשיו אנחנו בשלבי ייבוש.

להתראות מחר.