בדרך הפתלתלה אל רוקמת התחרה

אנחנו דבקים בתוכנית המקורית להיום ואחרי ארוחת בוקר יוצאים בנסיעה לאגם בוהיני. הדרך מאד ערפילית אבל גם קסומה במידה מסוימת.

כשמגיעים לאגם המראה עוצר נשימה. הרבה יותר יפה מבלד. וגם פה, כמו באגם בלד יש המון ברווזים שרק מחכים לילדים שלנו שיפתחו להם את הבופה. והילדים שלנו לא מאכזבים את הברווזים. מאיה הכינה שקית לחמניות שלמה רק בשביל האירוע הזה.

עכשיו כל הברווזים והדגים והציפורים באיזור בוהיני שבעים לפחות שבוע.

ממשיכים לטייל סביב האגם, יש פארק חביב עם מזרקות וקיר טיפוס מרשים. יש גם המון דבורים כולל אחת שנכנסה לצביקה לחולצה והשאירה בו חותם. עכשיו הילדים בודקים כל הזמן מתי מתנפחת לו הלשון והוא מפסיק להגיב כי אמרו להם שזה מה שקורה למי שאלרגי לדבורים.

ממשיכים בטיול סביב האגם ומצטלמים ליד פסל האייל המפורסם.

התחנה הבאה, הר ווגל. אתר סקי שבקיץ מהווה נקודת יציאה לטיולים רגליים. בעיקרון יש שתי תחנות עליה. מתחנת קרקע עולים ברכבל סגור עד לגובה 1535 מטר לתחנה הראשונה, ומשם יש רכבל כסאות פתוח לתחנה האחרונה. אבל היום בגלל מזג האויר רק התחנה הראשונה פתוחה. פגשנו אנשים שויתרו על העליה בגלל הערפל. אנחנו לא מוותרים ועולים בקרונית לבד, שזה יותר כיף מלהצטופף עם כולם. העליה לתוך העננים מיוחדת ושונה.

למעלה יוצאים החוצה אבל הערפל כבד מסביב, אז אין ממש טעם לטיול רגלי. שותים כוס שוקו חם ויורדים בחזרה.

כבר צהריים ולתחנה הבאה נדרשת נסיעה ארוכה, אז לפני זה מתדלקים את הבטן. מדלגים על כל המסעדות התיירותיות סביב האגם ונכנסים למסעדה עם שלט קטן סתם באמצע הדרך.

מתברר שזה פנסיון שגם מפעיל נחשו מה?… פיצריה. מסתבר שזה התבשיל הכי פופלארי פה ואנחנו הרי מתים על פיצות.

זאת היתה אחת הארוחות הטובות. נשאר מלא פיצה ואנחנו מקבלים אותה בקופסא לדרך. עכשיו כל האוטו מריח מפיצה.

יוצאים לדרך לעיירה בשם אידריה. החלטנו לנסוע בדרך הכפרית ולא באוטוסטרדה. כמו בשיר, הדרך ארוכה ומתפתלת. נוסעים פשוט בתוך היער, קודם עולים ועולים ועולים ואז יורדים בחזרה. בשלב כלשהו כל הסיבובים, ויש הרבה מהם, לא עושים טוב ליושבים מאחורה ואז עושים הפסקות התאוששות לנשום אויר

ועוד אויר

בסוף אחרי המון זמן מגיעים.

העירה הזאת מפורסמת בשני דברים: מכרה כספית שהפסיק לפעול בשנות ה70 כשמחיר הכספית צנח למתחת לעלות הכריה וברקמת תחרה מסורתית שנלמדת בבית ספר מיוחד בעיירה.

אותנו (האמת שאת המחליטה) ענין מאד חלק התחרה.

גילינו שבית הספר סגור בשעה שהגענו אבל המוזיאון שנמצא בטירה המקומית פתוח לעוד חצי שעה.

חיש מהר טיפסנו אל המוזיאון כדי למצוא שנשארו עוד 25 דקות עד הסגירה. כל הצוות כבר חשב שהוא הולך הביתה ואז אנחנו הגענו. אין ברירה, נהלים זה נהלים ולכן הבחור בכניסה (ילד בגיל של רועי) מוכר לנו כרטיסים ורץ מהר להדליק את כל האורות בחזרה.

הטירה נבנתה עבור כורי הכספית והמוזיאון מתחיל בתצוגה על כריית כספית. פחות מעניין ולכן אנחנו עוברים את החלק הזה מהר. 

החלק השני מתאר את תולדות העיירה בזמן מלחמת העולם השנייה. גם לא ממש מעניין חוץ מזה שכל תמונות הנשים נראות כמו חנה סנש. משום מה זכרנו שיוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים ולכן אנחנו עם הצד של הפרטיזנים.

החלק השלישי מוקדש לרקמת התחרה.

זהו סוג מסויים של רקמה בה משתמשים במעין מסרגות עץ תלויות על חוט מעל כרית עגולה. כל הילדים מנסים ולא ממש מבינים מה עושים עם זה אבל זורמים.

חצי שעה ואנחנו בחוץ. עושים סיבוב רגלי בעיירה, קפה בבית קפה אנטיפטי מקומי, קונים מים בסופר וכמה פירות עבור רותם במעין ניצת הדובדבן מקומי והופלה לאוטו בחזרה לפנסיון.

שעה וחצי מאוחר יותר ואנחנו שוב בחדר. יורדים על שאריות הפיצה ומסיימים את הפוסט.