הרים, נהרות ורכבת מכוניות אחת

היום יש קצת יותר מנהלות כיון שצריך לארוז תיק עם מגבות ובגדים להחלפה. כי היום עושים רפטינג!!

אבל כדי להגיע לרפטינג צריך לעבור את רכס האלפים היוליאנים. יש שתי דרכים להגיע, דרך מעבר ורסיץ׳ באלפים או דרך כביש עוקף שעובר דרך איטליה.

במקור התוכנית היתה דרך איטליה, בעיקר אחרי שאתמול העיקולים הרבים שיש בכבישי האלפים לא עשו טוב ליושבים מאחורה. אבל למנווטת האוטומטית תוכנית משלה ופתאם אנחנו מוצאים את עצמנו מטפסים במעלה ההר. הכביש מתפתל דרך שמורת טרי-גלב (שמורת טבע מפורסמת שנקראת שלושה ראשים בגלל צורת ההר, כמו כן זהו הסמל על דגל סלובניה) ואנחנו עולים ועולים. האויר נעשה קר וצלול ככל שעולים ואף אחד לא מתלונן על כאבי בטן. הכי מדהים זה רוכבי האופניים שפשוט מטפסים את כל העליות כאילו כלום.

מגיעים לפסגה, גובה 1611 מטר.

ואז יורדים את כל הדרך חזרה מצד שני של ההר. הנוף כמו בגלויה.

עוצרים ליד הנחל לבדוק כמה קרים המים כדי להתכונן נפשית למה שמחכה בהמשך.

מגיעים לבובץ׳, האתר בו אנחנו מתחילים את הרפטינג על נהר הסוצ׳ה. מפה אין תמונות כי המצלמה הושארה על היבשה. הבטיחו לנו תמונות שהמארגנים צילמו בעוד כמה ימים…

מקבלים ציוד, חליפת גלישה, נעלי גלישה, מעין וסט ניילון, קסדה (רק למחליטה נתנו קסדה של גברים כי הראש שלה היה גדול מדי) וחליפת הצלה. פוגשים את השותפים לסירה, משפחה נחמדה (האבא מבוליביה והאמא סלובנית והם גרים בגרמניה) ואת המדריך, בחור חמוד בשם פרנקי. ומשם מקפיצים אותנו לתחילת המסלול.

מתלבשים, מגלים שהחליפה די צמודה לכולם, ומתים מחום. פרנקי מעודד אותנו להיכנס למי הנהר להתקרר.

בזמן שמכינים את הסירה אנחנו נכנסים למים. ואז זה מכה בנו – קררררררר

המים קפואים.

עם החליפה ועדיין מאד קר.

פרנקי מחלק את סדר הישיבה בסירה ומתרגלים את ההנחיות. קדימה, אחורה, לעצור, מה עושים אם נופלים ואיך להתמודד עם מפגשים עם סלעים.

אחר כך מתחילים בקטע של 2 ק״מ שבו מתרגלים את ההנחיות. לאחר מכן מתחיל הקטע הסוער יותר. ממש ממש כיף. כולם חותרים, חוץ ממאיה והילד הקטן של המשפחה השניה שיושבים בתוך הסירה ומקפצים בהנאה עם הגלים.

האמת – לא קל העסק. חותרים קדימה ואחורה ובין הסלעים.

מדי פעם יש עצירות התרעננות ומנוחה. פעם המדריכים הופכים סירה אחת למעין מגלשה מסלע גדול, ופעם עוצרים ליד מעיין שנשפך לנהר לשתות מים. כן, ככה, ישר מהמעיין. מים מתוקים וקרים.

אחרי 3 שעות שעוברות ממש מהר מגיעים לסוף המסלול. כולם כבר מותשים אבל מצטלמים למזכרת וסוחבים את הסירה בחזרה לגדה.

פושטים את כל הציוד, מתלבשים בחזרה בבגדים הרגילים ומוקפצים בחזרה לאוטו שמחכה בעיירה.

מפה לשם כבר ארבע וחצי. כולם רעבים ויש לנו רכבת לתפוס. נכנסים לאיזו סמטה שממנה נשמע רעש של מסעדה ומגיעים למקום ביתי קטן. כמה שולחנות, הרוב מקומיים ושולחן אחד של ישראלים. איך לא, בכל מקום פוגשים ישראלים.

מזמינים את מנת הבית – סוג של המבורגר מקומי ואוכלים ממש מהר.

תשאלו מה החיפזון. אז כמו שאמרנו, יש לנו רכבת לתפוס. ולא סתם רכבת – את רכבת המכוניות.

במקום לעשות את כל הסיבובים במעלה ובמורד האלפים, יש רכבת משא שעוברת ממש בתוך ההרים. והרכבת מובילה מכוניות. ממש כמו שזה נשמע, עולים עם האוטו על הרכבת, נוסעים ישובים בתוך האוטו על הרכבת ויורדים בנסיעה בתחנה הסופית.

גאוני.

אבל הרכבת מבצעת את הנסיעה האחרונה לכיוון שלנו בשש וחצי בערב. ולכן הלחץ להספיק.

אנחנו מגיעים לתחנה בשש ורבע ובטוחים שהקדמנו בהמון. פתאם אנחנו רואים שכל הרכבת כבר עמוסה במכוניות ונשאר מקום אחד. הסדרן לא בטוח אם הנסיכה המלכותית שלנו תכנס ברווח שנשאר אבל אנחנו מראים לו מה זה חניה תל אביבית. קדימה, אחורה, קדימה ואנחנו בפנים. רווח של סנטימטר בינינו לאוטו שמלפנים ומאחור. הסדרן בהלם אבל מרוצה. הרכבת עכשיו עמוסה ומוכנה לתזוזה.

בהתחלה הרכבת נוסעת אחורה. כלומר שאנחנו יושבים נגד כיוון הנסיעה. משהו נראה מוזר. מה, העמיסו את כולם הפוך?

אבל אז מסתבר שפשוט מוציאים את הרכבת מהתחנה למסילה הראשית. הקטר מחליף צד והרכבת יוצאת לדרך.

זה די מוזר. יושבים באוטו, הרדיו עובד, הנוף מתחלף בצדדים אבל לא נוהגים. האוטו גם מטלטל מצד לצד בעדינות וזה די מרדים. רק הרוח מהחלון והריח של עשן הקטר משאיר את כולם ערים.

מצלמים את הנוף מסביב ומדי פעם נוסעים בתוך מנהרות. ואז יש חושך מוחלט מסביב. כמה מכוניות הפעילו את אורות המצוקה המהבהבים ואז המנהרה נראית כמו דיסקוטק.

אחרי חצי שעה מגיעים לתחנה הסופית. מסלול שנעשה אתמול בשעתיים נעשה עכשיו בחצי שעה.

יורדים בנסיעה מהקרון, עושים שלום לכרטיסן ונוסעים בחזרה לפנסיון.

עוד יום עמוס ומלא חוויות הסתיים לו.