איך נזירים מזמינים פיצה?
יום חמישי שלנו ביוון.
שגרת הבוקר הופכת לשגרה. קמים בסביבות 8:30 כי לפני 10 בבוקר אין נפש חיה באיזור. בארוחת הבוקר מצפים להפתעה היומית. כל יום דימיטריוס ואשתו מפנקים במשהו אחר. היום היה מין מאפה גבינה וביצי עין עם מילוי גבינה ועגבניה למעלה, אין לנו מושג איך הוא עושה את זה ומה יגיע היום.
בנוסף, בארוחת הבוקר היו עוד 2 זוגות מקומיים (הישראלים שהיו אתמול עזבו אחרי לילה אחד ובקושי נפגשנו איתם) מה שעושה את הארוחה לשמחה במיוחד עם פטפוט ביוונית בקולי קולות.
מסתבר שמחר (יום שני) דמיטריוס עוזב (חוזר למרכז לענייני עבודה, הוא גם עו"ד פלילי) והוא משאיר אותנו בידיה הנאמנות של אשתו. הפרידה כללה המון חיבוקים עם כולם.
היום מתוכנן ביקור במנזרים התלויים במטאורה. אז מתחילים את היום בשעתיים וחצי של נסיעה די משמימה צפונה. אין הרבה מה לתאר, נוסעים על האוטוסטרדה, משלמים מס מעבר וממשיכים לנסוע עד שהנשמה יוצאת. מסביב איזורי תעשייה בעיקר.
בסוף מגיעים. ישנם 6 מנזרים, שכל אחד נמצא על פיסטין משלו. לכל אחד שעות פתיחה (ולמעט סופ"ש כל אחד גם סגור ביום אחר בשבוע) וכניסה עולה 3 יורו לנפש. ויש עוד קאטץ', למעט אחד, אין גישה ישירה למנזרים. המנזרים נבנו בצורה לא נגישה על מנת להגן על הנזירים מהעותמאנים, וכיום הם בעיקר מקור לשיפור הכושר הגופני. על מנת להגיע לכל מנזר יש צורך בטיפוס מפרך יותר או פחות.
כיון שברור שאי אפשר לעשות את כל המנזרים, החלטנו מראש להגיע לשני מנזרים. מנזר Roussnaou שהייחוד שלו הינו שכיום הוא משמש כמנזר של נשים, ומנזר St. Stephen's שהגישה אליו קלה.
מגיעים לאיזור ונפעמים משני דברים: 1) הנופים. אין מה להגיד, מהמם. לא סתם נבחר לאתר מורשת אונסקו. 2) כמות התיירים. אוטובוסים על אוטובוסים של תיירים.
מחליטים לדבוק בתכנית. כיון שרוב האוטובוסים נראו סביב המנזרים הגדולים אנו עושים דרכנו למנזר הנשים. יחסית רגוע בחניה. מתחילים לטפס במדרגות ובקצה ההר מגיעים למנזרון. בכניסה נזירה חמוצה שנראית כאילו עוד רגע תשים מישהו בפינה ותצליף בו. הדבר הראשון שיורה מהפה הינו "כרטיסים". לאחר שמשלמים הדבר השני שמוציאה מהפה זה שהבנות צריכות ללכת עם שמלה עד מתחת לברך. ואצלנו באו במכנס ארוך. אז ישר מקבלים מפת שולחן שלובשים על מנת להביע צניעות (כלפי מי? הרי המנזר רק של נשים?).
נכנסים פנימה לגלות שאין ממש מה לראות. כלומר יש חדרון תפילה מקושט ועוד מבואה, וזהו. אה, יש גם חנות מזכרות. בדרך החוצה נתקלים בקבוצת ישראלים שהגיעה באוטובוס, מסתבר שאותם מורידים למעלה ואז נהג האוטובוס ממשיך ואוסף מלמטה אז יוצא שהם רק יורדים מדרגות.
אחרי שמיצינו אצל הנשים החלטנו לנסוע למזנר הגדול ולראות על מה הנהירה הגדולה לשם. מגיעים לקצה טור המכוניות החונה לאורך כל ההר ואז מסתבר שהמנזר נסגר ב 15:00, ועכשיו כבר 14:20 והדרך לכניסה נראית עמוסה וארוכה.
עושים הרבה צילומי נוף מסביב ומחליטים לאתגר. יש מנזר אחד, Holy Trinity, שהגישה אליו הכי קשה. אנחנו מניחים שעכב כך רוב האוטובוסים לא יגיעו לשם.
מכניסים לוויז וגברת וייז מחשבת מסלול. המסלול נראה קצת מוזר אבל עד כה וייז לא אכזב. לעשות סיפור ארוך קצר, בפעם הזאת נרשמה אכזבה מגברת וייז. הגענו לקצה הכפר למטה, לקצה רחוב מגורים שאין בינו לבין המנזר שום קשר. פותחים מפה ומנווטים לבד לכיוון הנכון. וגם מגיעים.
כמו שחשבנו, אין אוטובוסים. וגם כמות המכוניות סבירה. אבל אז יוצאים החוצה ומסתכלים. אלוהים ישמור. ממש מדרגות לגיהנום. המסע מתחיל בירידה אל תחתית הואדי, ואז מגיעים למדרגות שמטפסות אל ראש הצוק. אבל אנחנו לא נשברים, מה גם שסיפור המנזר מעניין. גרים בו רק שני נזירים (כי בטח כל השאר קיבלו התקף לב בעליה) ואפילו צולם בו סרט של ג'יימס בונד (לענייך בלבד).
אז מתחילים במסע. והאמת שלא נורא כמו שחשבנו. 20 דקות אחרי אנחנו כבר בפתח המנזר למעלה. בכניסה יש שומר ששוב מזכיר כי יש לשלם על כניסה (outsource של הנזירים) ושוב צריך ללבוש מפת שולחן. למרות שאין זכר לקצה קציהו של אף של נזיר. אולי השניים הסתכסכו בינהם והלכו להסתגר בחדר).
פה המנזר כבר גדול יותר ואפילו יש להם סוג של רכבל (שלא נראה שהיה בשימוש לאחרונה). שוב הרבה תמונות, וצחוקים על איך נזירים מזמינים לפה פיצה או איזה מסיבות פרועות יש כשסוגרים בלילה את המנזר (רמז – מנזר הנזירות די קרוב).
ועכשיו צריך לעשות את כל הדרך הפוך. לרדת את כל המדרגות ואז לטפס בשביל מתחתית הואדי אל החניה. לאוטו כבר מגיעים בלי רצון לראות עוד מנזר.
כבר 16:00 וצהריים לא אכלנו, אז המליצו לנו לאכול לא בכפר הסמוך כי הוא רק מסעדות תיירים אלא בעיר סמוכה בשם Trikala. והאמת, שההמלצה היתה מצויינת. עיר יחסית גדולה, עם איזור שנראה כמו פלורנטין עם המון מסעדות ורק מקומיים. לא ראינו תייר אחד. ישבנו לאכול באחת המסעדות, שהיתה ממש טובה ואז, אחרי סיבוב קצר, מצאנו בית קפה מושלם לקינוח, קפה נרקיסוס. הקינוח באמת היה מושלם…
בדרך החוצה עוצרים גם לראות את המסגד המקומי. מסתבר שיש אחד כזה שמשמש כמוזיאון והוא מימי העותמנים. אמנם מגיעים בחושך אבל גם ככה הוא מרשים וכיום מהווה בעיקר כיכר לאנשי העיר להפגש בערב.
זהו, מפה עוד שעתיים וחצי נסיעה חזרה לכפר שלנו.