יום מופלא בפארק הקרחונים – II
קלאפטה הינה בגדול עיירה של פעילות אחת – קרחון Perito Moreno. וחוץ מזה היא נקודת נחיתה למעבר לטרקים של אל צ'אלטן. כיון שהטיסות שלנו שונו וקוצר לנו יום כאן, נוצר מצב שיש לנו רק עוד יום בקלאפטה במקום לנסוע ליומיים באל צ'אלטן. במצב הזה היו לנו 2 אפשרויות: 1. לנסוע 3 שעות לכל כיוון בדרך משמימה רק כדי לראות את הר פיץ רוי, או, כמו שבחרנו לאחר שהתלהבנו אתמול מהקרחון, להשקיע בסיור מעמיק יותר של פארק הקרחונים.
אז היום יצאנו להרפתקה שכולה קרח, מים, ונופים עוצרי נשימה, במסגרת סיור השייט של הקרחונים מקלאפטה. התחלנו את הבוקר מוקדם, כמה מוקדם? בואו נגיד שהיינו בין אלה שפתחו את חדר האוכל בשש וחצי, כשהעיירה עוד מתעוררת לאיטה, והתכוננו ליום שכולו חקר פלאי הטבע של פטגוניה.
השייט התחיל בנקודת יציאה בנמל פרטי, חצי שעה נסיעה מהמלון, הכל מאד מסודר. מראים את כרטיס הכניסה לפארק, את ההזמנה לסיור ועולים לקטאמרן גדול. תשע בבוקר על הדקה ומרימים עוגן.
הפארק הלאומי לוס גלסיארס הוא חלק משדה הקרח הפטגוני הדרומי, המשתרע על פני ארגנטינה וצ'ילה. זהו שדה הקרח הגדול ביותר בדרום אמריקה, והוא מזין קרחונים רבים!
כשמבקרים בפארק הלאומי לוס גלסיארס מקלאפטה, ניצבים פנים מול פנים עם הקרחון המפורסם ביותר מכולם, פריטו מורנו. את זה עשינו אתמול. עם זאת, ישנם קרחונים רבים אחרים לראות בתוך הפארק – רבים מהם גדולים ומרשימים יותר – אך רוב המטיילים אינם מודעים אליהם, שכן ניתן להגיע אליהם רק באמצעות שייט!
הקרחון הראשון שביקרנו בו היה קרחון סקו (Seco Glacier), או בתרגום פשוט- "קרחון יבש". זהו קרחון תלוי, ושמו מתייחס לעובדה שהוא נמצא כיום במצב של נסיגה. בניגוד לקרחונים אחרים בפארק שזורמים ישירות לתוך האגם, קרחון סקו מסתיים במדרון סלעי ואינו מגיע למים. הדבר מעניק לו מראה מעט צחיח וקשוח, בניגוד חד לסביבה הירוקה והעשירה שמקיפה אותו.
התחנה הבאה במסלול הייתה קרחון ספגציני (Spegazzini Glacier), שנקרא על שמו של קרלוס לואיס ספגציני, הבוטנאי האיטלקי-ארגנטינאי שהיה הראשון לחקור את הצמחייה המקומית. המאפיין הבולט של קרחון זה הוא גובהו, המגיע ל-135 מטרים לאורך חזיתו. זה הופך אותו לקרחון הגבוה ביותר בפארק הלאומי לוס גלסיארס ולאחד החשובים שבו!
באמצע השייט ירדנו מהסירה במקום שנקרא Puesto de las Vacas, אשר שמו מתורגם מילולית ל"תחנת פרות". זה הזמן לעצירה מתודית להסבר:
מזמן (ממש מזמן, אל תתפסו אותנו בתאריך), כשפטוגניה (החלק הדומי של ארגנטינה) לא היה מיושב, השלטון החליט שצריך ליישב את השטח. לשם כך הגו רעיון: ניתן לאנשים שטח בחינם, שיקימו שם חווה חקלאית, ובתמורה לכך שישארו 30 שנה בשטח, הם יהפכו לבעלי השטח ללא עלות. אנשים התלהבו וכך החלו לקום חוות בדרום שהתעסקו בגידול בקר וכבשים. הכל היה סבבה עד שהשלטון החליט להפוך חלק מפטגוניה לשמורת טבע. עכשיו נשאלה השאלה מה עושים עם החוות שקיימות בשטח השמורה? אי אפשר להמשיך לגדל בקר וכבשים בשמורת טבע. חלק מהחוות שינו את יעודן ופנו למסלול של תיירות ומלונאות, וחלק פשוט עזבו.
אלה שעזבו עשו זאת תרתי משמע. פשוט קמו והלכו. הכל נשאר מאחור, כולל בעלי החיים. הטבע עשה את שלו. הפומות באזור טרפו את הכבשים אבל הסוסים והפרות הפכו לסוסי בר ופרות בר. כן, מסתבר שהפרות הפכו לשליטות האיזור והן נהיו מסוכנות לציבור. מה עושים? שוב רעיון הזוי של השלטון – נשלם לאנשים שיבואו לגור בשמורה ותפקידם יהיה… ללכוד פרות בר. התפקיד כלל שיטוט בשמורה, איתור פרות פראיות, לכידתן והסגרתם לשלטון ששינע אותן בספינות אל מחוץ לשמורה.
וכך הגענו לתחנת הפרות. זהו אזור מרוחק בפארק הלאומי לוס גלסיארס, שבו גרו זוג פיני-צ'יליאני. בחלק זה של הסיור, התחלקנו לקבוצות קטנות של דוברי ספרדית ודוברי אנגלית, ויצאנו למסלול הליכה מודרך. כיום הכל נטוש, הפרות ניצחו והן עדיין משוטטות בשטח ומפחידות מטיילים.
היעד הבא היה Upsala Glacier, אחד הקרחונים הגדולים באזור. בדרך לשם חלפנו בין שדות קרחונים צפים, גושי קרח כחולים-לבנים מרהיבים שנראו כמו פסלים טבעיים. קרחון אופסלה הוא קרחון ענק שנמצא כיום במצב של נסיגה. הוא ממוקם בצדו המזרחי של שדה הקרח הפטגוני הדרומי. שמו של הקרחון ניתן לו על שם אוניברסיטת אופסלה בשוודיה, שכן היא זו שמימנה את המחקרים הגלציולוגיים הראשונים שנערכו באזור זה. לצערנו לקרחון הזה לא ניתן להתקרב שכן הוא לא יציב ולעיתים נופלים ממנו חלקים גדולים שגורמים לגלים גבוהים.
אחר כך ראינו את Bertacchi Glacier, קרחון מרהיב פחות מוכר אך לא פחות מרשים. היופי שלו נמצא בפרטים – הטקסטורה של הקרח, הצללים שיוצרים האור וההרים, והתחושה הכללית של משהו קדום ועוצמתי.
הסירה המשיכה דרך Canal de los Témpanos (תעלת הקרחונים), מעבר צר ומרהיב שבו הקרחונים הצפים נראים כאילו הם רוקדים במים.
לבסוף, הגענו ל-Perito Moreno Glacier, שהוא השיא המושלם ליום הזה. ההתקרבות לקרחון העצום הזה הייתה חוויה שלא תיאמן. המים הכחולים-עמוקים, גושי הקרח העצומים והעוצמה הבלתי מוסברת של הטבע פשוט נראים שונה מהצד של המים. אמנם ראינו אותו אתמול מצד היבשה אבל הפעם זה היה עוצמתי בצורה אחרת לגמרי.
אז מה שונה בקרחון הזה מהשאר? ובכן, ראשית, זהו אחד הקרחונים הבודדים בעולם שעדיין ממשיכים לצמוח.
והוא גם עצום למדי! חזית הקרחון היא באורך של 5 קילומטרים, גובהו מעל המים הוא 60 מטרים, ועומקו הכולל מגיע לכ-170 מטרים – כך שבפועל אתם רואים רק חלק קטן מהגודל האמיתי שלו.
לפעמים אנחנו בונים בראש ציפיות גבוהות לאטרקציה מסוימת, ואז מתאכזבים מעט, אבל זה רחוק מלהיות המקרה עם קרחון פריטו מורנו. לראות את חומת הקרח הכחולה הזו ולהרגיש את הרוח הקרחונית על הפנים – זו הייתה חוויה עוצרת נשימה במלוא מובן המילה.
בסיום היום, חזרנו לקלאפטה מלאי התפעלות מהנופים ומהחוויה הייחודית. זה היה יום שכולו תזכורת כמה הטבע שלנו מיוחד, וכמה חשוב לשמור עליו.