דרך העמודים הצהובים

היום תוכנן יום בפארק הלאומי טיירה דל פואגו. הפארק, שנמצא בקצה הדרומי של ארגנטינה, הוא פנינה אמיתית של טבע פראי. זהו המקום שבו ההרים פוגשים את הים, עם נופים מרהיבים של מפרצים, איים קטנים ויערות עבותים המשתרעים על פני שטחים רחבים. בפארק אפשר למצוא מסלולי הליכה רבים ברמות קושי שונות, היערות המכסים חלקים גדולים מהפארק, הם בית למגוון עצום של בעלי חיים, כולל שועלים, קונדורים ועופות מים ייחודיים לאזור. אחד המאפיינים הבולטים של הפארק הוא המפגש המיוחד בין נופים דרמטיים של הרים ואגמים לנוף הימי של תעלת ביגל.

אבל לפני הפארק, בכל מקום ממליצים על האטרקציה – נסיעה ברכבת סוף העולם (End of the World Train). הרכבת ההיסטורית , שפעם שימשה את האסירים במושבת העונשין של אושואיה. אז עשינו את זה, ושרדנו כדי להגיד – לא. אל תתפתו לעקיצת התיירים הזאת (אלא אם אתם ילדים קטנים או תיירים קוריאנים).

הרכבת הזאת היא סופר תיירותית ומשאבת זמן. היא יוצאת מהתחנה באיטיות, מתקדמת, לאט, דרך יערות עבותים, נהרות קטנים, ואזורי ביצות. יושבים בתוך קרון חם, בוהים בנוף שבחוץ (מה שאפשר גם לעשות ברכב), ושומעים צעקות התלהבות בקוריאנית. יש הדרכה קולית שמספרת קצת על ההיסטוריה של המקום ועל האסירים שעמלו כאן בעבר, וזהו. מיותר.

אחרי שירדנו מהרכבת, המשכנו למסלול ההליכה מספר 2 – Senda Costera, שנמצא בתוך הפארק הלאומי טיירה דל פואגו. המסלול, שמתפתל לאורך קו החוף, מציע 8 ק"מ של נופים עוצרי נשימה של האוקיינוס הדרומי, מפרצים קטנים וחופים מבודדים. לאורך הדרך פגשנו לא מעט חיות, ושמענו את רחש הגלים המתנפצים על הסלעים.

המסלול עצמו היה נעים להליכה, עם עצירות רבות לצילומים ולמנוחה מול הנוף המדהים. באחת מהנקודות, התיישבנו על סלע מול המים ואכלנו תפוחים שהבאנו איתנו. הרגע הזה, שבו רק הטבע הקיף אותנו, היה רגע מושלם של שלווה.

ואז מגיע הרגע הפחות סימפטי של היום. המסלול הוא מסלול חד כיווני. כלומר צריך להחליט איפה משאירים את הרכב, בהתחלה או בסיום. לא אמורה להיות בעיה כי בכל המפות מצויין שיש שאטל מההתחלה או מהסוף שמחזיר לחניה. הוחלט להשאיר את הרכב בחניה בהתחלה ולחזור בשאטל. עושים את המסלול, מגיעים לתחנת הסיום (10 ק"מ מנקודת ההתחלה) ונעמדים ליד התחנה של השאטל. עכשיו חייבים להבין, אין קליטה סלולרית בפארק, ורוב העובדים לא יודעים אנגלית. מגיע מיניבוס ואז הנהג מסביר שהוא לוקח רק לעיר, לא לחניון. המיניבוס הבא שמגיע (5 דקות אחריו) עם אותו תירוץ. בעיה. איך חוזרים לרכב? אי אפשר ללכת על הכביש 10 ק"מ בחזרה. ולעשות את כל המסלול שוב זה קצת קשוח לנו. מפה לשם, מתחילים לחשוב כמו תרמילאים אמיתיים. אולי נתפוס טרמפים? אולי נתעלק על מישהו שנוסע חזרה? בסוף נהג המיניבוס שמבין את המצוקה עוצר מונית שהביאה 2 נוסעים לפארק ומבקש ממנה שתיקח אותנו לחניון. אנחנו מאושרים ומודים לנוסעות ולנהגת בספרדית, אנגלית ועברית. נהגת המונית מורידה אותנו בחניון (אחרי נהיגת שודים תוך פיטפוט בספרדית עם 2 הנוסעות) ואז אומרת שצריך לשלם. כמובן שדפקה מחיר. הנוסעות היו בהלם מכמה שביקשה מאיתנו (20 דולר לנסיעה של 10 דקות), ואנחנו? שילמנו בהקלה שזה ה 80 ש"ח הכי שווים שהוצאנו במקום לעשות כמה שעות נוספות של הליכה ביער. בקיצור – מי שמתכנן שימוש בשאטל – זכרו, השאטל לא תמיד מגיע לאן שכתוב שהוא אמור להגיע…

בסיום היום, כשחזרנו לעיירה אושואיה, הרגשנו מסופקים ושמחים על החוויות שצברנו. למרות עקיצות התיירים שנלקחו במצב רוח טוב, היום הזה היה מושלם.