יום אחרון בסוף העולם
היום האחרון שלנו באושאויה הגיע, והתחיל בחששות כבדים. כל הלילה ירד גשם וגם כשהתעוררנו, בחוץ היה אפור וגשום.
צריך לדבר פה על מזג האויר בסוף העולם. הוא ממש לא יציב. ברמה של דקות. יכול להיות יום שמשי ותוך מספר דקות מתחלף לחורף ישראל וחוזר חלילה. ממש לא מקנאים בחזאים פה.
אז הבוקר נראה מאד חורפי. ובתכנית שלנו היה לעשות מסלול הליכה ארוך שממש לא התחשק לעשות אותו בגשם סוחף. אנחנו הרפתקנים אבל לא עד כדי כך.
מה עושים? משנים תוכניות? הולכים בגשם? אמרנו שנראה מה קורה אחרי ארוחת הבוקר. רמז – שום דבר לא השתנה. ואז אמרנו שניסע לתחילת המסלול, אם יהיה יפה נעשה אותו ואם לא – נחזור.
יצאנו לדרך. המסלול המסכם שלנו כאן הוא טרק מרהיב אל לגונה איזמרלדה. חמושים בנעלי הליכה, מעילים חמים ואווירה של פרידה מרגשת, יצאנו לדרך למסלול שכולם אמרו לנו שאסור לפספס (ובאותה נשימה אמרו שנתכונן להרבה בוץ).
מגיעים לתחילת המסלול ובחוץ רגוע. אין גשם, אפילו שמשי לפרקים. אז יאללה, מתחילים. המסלול ללגונה איזמרלדה מתחיל ביער עבות שמרגיש כאילו יצא מסיפור אגדה. עצים גבוהים, פלגי מים זורמים ושביל שמתפתל בין העצים הובילו אותנו עמוק יותר אל תוך הטבע. הדרך הייתה בוצית עד גבה בוצית, מה שחייב אותנו לשים לב טוב טוב איפה דורכים ולעיתים לחפש דרכים עוקפות לבוץ טובעני ושלוליות עמוקות.
ככל שהתקדמנו, הנוף השתנה בהדרגה – היער פינה את מקומו למישורים פתוחים עם פסגות הרים מושלגות באופק. השמש הציצה בין העננים והאירה את הדרך, מוסיפה זוהר מיוחד לכל הצבעים שסביבנו. למזלנו, כנראה שהחברה בקק"ל המקומי הפיקו לקחים כי פתאום יש גשרים מעל הביצות (במקום להתבוסס בבוץ טובעני כמו שהבטיחו לנו).
כשהגענו ללגונה איזמרלדה, הבנו שהמאמץ היה שווה כל רגע. המים בצבע טורקיז עז נראו כאילו מישהו צייר אותם ביד אמן. האגם מוקף בהרים עוצמתיים ובשקט מוחלט שמצליח למלא את הנשמה. עצרנו לכמה תמונות (כי איך אפשר שלא?), ואז התיישבנו לנוח על סלע קרוב למים.
אחרי הפסקת צהריים קלה ונוף שאי אפשר לשבוע ממנו, התחלנו את הדרך חזרה. המסלול במורד הרגיש קל יותר, למרות הגשם שחזר להטריד, אולי כי היינו מלאים באנרגיה מהחוויה המיוחדת. עצרנו לכמה רגעים כדי להביט שוב בנוף, וידענו שנזכור את היום הזה לעוד הרבה זמן. בדרך פוגשים הרבה מטיילים, וכמות נכבדה מהם מדברת עברית. זה המקום להזכיר שוב כמה חמודים החברה האלה. אפילו לקחנו מישהי טרמפ חזרה לעיר.
בחזור עוד הספקנו לבקר בעוד מוסד טיפוסי לאיזור – בית תה. האמת, קצת קיטשי אבל מסתבר שזה משהו מאד חשוב למקומיים.
החזרה לאושואיה הייתה מלאה בתחושת סיפוק. היום הזה, עם היופי המרהיב של לגונה איזמרלדה, היה סיום מושלם לביקור שלנו בעיר הדרומית ביותר בעולם. מחר, נפרדים מהעיר הקסומה הזו וממשיכים לפרק הבא במסע שלנו, אבל אושואיה תשאר אחת הערים היפות שבטיול הזה.
