יום שהתחיל בערפל והסתיים בענני מרק

היום מוקדש לצד המערבי של האי, Sete Cidades, איזור מרובה אגמים ומסלולי טיול.

התעוררנו עם תוכנית ברורה: להתחיל קודם כל עם התצפית העל־טבעית Boca do Inferno, כי כל מי שהיה פה לפנינו כתב שזה ה-מקום.
נוסעים ונוסעים, עולים במעלה ההר, וככל שעולים גבוה יותר רואים את השמיים יורדים לכיווננו. הערפל שבהתחלה היה משהו כזה מרחוק נהפך להיות "הושט היד וגע בו". למרות שהחניה של התצפית (יש מסלול של כמה קילומטר להגיע אליו) מלאה בטיילים לבושים ממיטב מחלצות טיולים, אנחנו מחליטים שהשכל גובר על הרגש. אין טעם לעשות מסלול שלם רק בשביל להיות בתוך ענן לבן וסמיך.
ממשיכים בנסיעה לכיוון האגמים, יש עוד מסלול שסימנו לעצמו לעשות – Route of Rasa Lagoon. מגיעים לחניה וגם פה יש אכזבה. מסתבר שחלק מהמסלול (וזה משהו שרואים פה הרבה) הוא למעשה הליכה על הכביש. ללא שוליים. ואנחנו, שחיינו חשובים לנו, מחליטים שפחות מתאים. שרדנו טילים מתימן, לא בא להיפגע מאוטו של תייר נורבגי. בינתיים – יש תחושה של אכזבה קלה.

ממשיכים בנסיעה. התחנה הבאה – התצפית Vista do Rei (מבט המלך). הופה, המזל מאיר פנים. הערפל נקרע – ונתן לנו הצצה דרמטית למראה הקלאסי של האגמים התאומים של Sete Cidades:
אחד ירוק, אחד כחול – כמו ויכוח בין צבעי מים.
ממול עומד גם מלון נטוש שמהווה אטרקציה מקומית. נכנסים להריסות, עולים לגג ומצלמים משם. לנו פחות התאים האירוע. גם כי לא חשקה נפשנו בטיפוס על קירות המבנה כדי להכנס, וגם כי המבנה היה מכוסה בסיסמאות "תשוחרר הפלסטלינה" (והמבין מבין). במקום זה מפנים מהר את החניה (היא מוגבלת ל 20 דקות ויש משטרה שמקפידה ומחלקת דוחות) ועושים פנינו לאגמים תוך כדי עצירות מקומיות לצילומי התפעלות.

עוד קצת נסיעה, עוד סיבוב בכביש המתפתל – ופתאום, עוד תצפית שלא מכוסה בענן!
Cerrado das Freiras (לא ברור למה הנזירות קיבלו פה קרדיט) נתנה לנו תצפית מושלמת על האגמים, הכפר למטה, וההרים שמקיפים את כל הקסם הזה.
עמדנו על הטרסה, צילמנו ועשינו "וואו" בקול רם כל כמה שניות.
ככה בדיוק מדמיינים את האיים האזוריים.

הגענו לאגם, מצאנו את הבחור של השכרת הקייקים (Garoupa Canoe Tours) שהסכים להשכיר לנו למרות שלא הזמנו מראש ובהמלצתו (וגם כי זה מה שנשאר) לקחנו שני קייקים, אחד זוגי ואחד משולש (כי משפחה של 5 לא תכנס ביחד – גם אם תדחוף חזק).
המים באגם הכחול קצת סוערים ובאגם הירוק רגועים, הנוף סביב כמו פוסטר, ואנחנו שטים באיטיות בין האגמים.
מדי פעם משפריצים קצת בכוונה, צוחקים, מתחרים "מי הכי ישר" (אף אחד, אם תהיתם) – והלב מתרחב.
הטיול הזה עשה לנו טוב.

אחרי שעה של חתירה, הגוף כבר כואב. מחזירים את הקייקים למר בחור בחוף ומחפשים מקום לאכול. בחמש דקות שהחלפנו בגדים ליד האוטו, האי החליף מזג אויר, משמשי לערפל נמוך ואז לגשם. אנחנו עוברים למקום הקרוב שהיה פתוח ונראה מזמין – Casa de Chá O Poejo – בית תה חמוד עם נוף אל העמק. או כמו שהוגדר אצלנו – המקום עם האוכל של הבנות.
התפריט כולל – סנדוויצ’ים טריים, עוגות בעבודת יד (כן, אפילו פאי אננס יש פה), ו… כמובן תה מקומי שהוגש בקנקן קטן ומצוחצח.
מקום רגוע, מתוק, ומושלם להפסקה של צהריים.

מפה ממשיכים לחוויה הבאה שלנו. אם עוד לא קפצתם לבריכה טבעית של מי ים שמתחממים בזכות פעילות וולקנית – Ferraria הוא המקום להתחיל.
המים נכנסים ויוצאים עם הגלים, הטמפרטורה משתנה לפי גאות ושפל – אבל אם תופסים את הרגע הנכון, זה מרגיש כמו אמבט של היקום.
הדרך לשם מהממת לנהגים (במיוחד לכאלה שרוצים לחוות נהיגה בשיפוע אימתני וסיבובים צרים), הגישה קצת סלעית, אבל החוויה? בלתי נשכחת.
שוכבים במים (עם עוד הרבה אנשים, מה לעשות, בכל זאת עונת התיירות פה), המים מטלטלים קדימה ואחורה, זרמים של חום וקור שמתחלפים כל הזמן, וזה מרגיש כמו טיפול ספא ב־4D (כולל נפנופי מלח בפרצוף).

חזרנו למלון עם שיער רטוב, עור מלוח ותחושת "היום הזה עוד לא נגמר".
קצת מקלחת, קצת מנוחה, והתארגנות לקראת הסיבוב הבא – כי לא מסיימים יום כזה בלי פסטיבל מקומי.

אז איך מגיעים לפסטיבלים המקומיים?
חודשי הקיץ מסתבר הם חודשים מלאים באירועים. מדי פעם ראינו פרסום כזה או אחר של עיירה כזאת או אחרת עם מה שנראה כמו אירועים מקומיים. אבל הכל היה בפורטוגזית.
החלטנו לתת לחבר ה AI שלנו לעבוד בשבילנו. אספנו את כל התמונות עם הפרסומים וביקשנו ממנו שיכין לנו רשימת אירועים שקורים בתאריכים שאנחנו נמצאים באי, עם פירוש לכל אירוע, מתי הוא קורה, איפה ומה הכי מגניב.
היום למשל מצאנו את פסטיבל המרקים – Festival de Sopas ב־Fenais da Ajuda

כשהמקומיים עושים פסטיבל למרק – אנחנו פשוט באים.
בכפר הקטן Fenais da Ajuda, גילינו חצר כנסיה, מול שקיעה מרהיבה, מלאה שולחנות, סירים מהבילים, מוזיקה מקומית, ואנשים עם תגיות על הידיים. אף אחד לא מדבר אנגלית אז פשוט עשינו מה שכולם עושים. הולכים לדוכן קטן ואומרים לדודה בדוכן בספרדית מעורבבת בתנועות ידיים שאנחנו חמישה אנשים. משלמים יורו (כן, 1 יורו) לכל אדם ובתמורה מקבלים צמיד ירוק ליד. ואז מחכים עם כל הכפר שהחגיגה תתחיל.
יש ערימה של קערות מרק (וכף אישית), ובשעה היעודה כל אחד מקבל קערה. מה שקורה אז הוא מופלא, הסירים (ספרנו כ 20 סירים ענקיים) נפתחים ואתה פשוט נכנס לעולם שבו כל סיר הוא עולם אחר: מרק בקר, מרק דגים, מרק ירקות, גריסים, שעועית – ואפילו מרק עם שם שנשמע רע (מרק לברדור) אבל טעים בטירוף. ליד כל סיר יש שלט בפורטוגזית עם שם המרק ושם המסעדה שמציעה אותו, כולם מחייכים, מציעים "תטעם מזה!", ואנחנו, כמובן, לא מסרבים.

אז מה היה לנו היום?
יום שהתחיל בערפל והסתיים בענני מרק.
שילוב של טבע, מים, שקט, תה, ומרק – הרבה מרק.