אגם אחד, כמה בריכות ובוריטו שמנמן בבטן

יום שישי, ואנחנו כבר עמוק בתוך הקצב של סאו מיגל.
השעונים הביולוגיים מסונכרנים עם הקצב האטלנטי והמצלמה – מלאה יותר מקיבה אחרי קוזידו.
היום הזה לקח אותנו בשביל ירוק, בריכות חמות, קפה מול ים – וחתם בארוחת ערב בקצב לטיני.

לאחר ארוחת בוקר, פתחנו את היום במסלול ל־Lagoa do Congro, אגם חבוי בלב יער קסום שלא היה מבייש סרט של דיסני.
נסיעה צפונה, מעבר מכביש ראשי לכביש צדדי ואז לדרך עפר והנה יש חניה בסוף. יוצאים, מתארגנים (כלומר עוברים מסנדלי הליכה לנעלי הליכה) והולכים בשביל רחב אחרי משפחה מטיילת ספרדית. הספרדים הולכים ואנחנו אחריהם. הם הולכים ואנחנו עוקבים ממרחק קצר. בשלב כלשהו, הספרדים פוגשים כמה מטיילות שבאות ממול, נעצרים ומתחילה טלנובלה בספרדית שוטפת. משהו נראה מוזר. הצלחנו להבין שלאף אחד אין מושג לאן הולכים. לא למשפחה הספרדית שלנו ולא לבנות הספרדיות שממול. אנחנו פותחים טלפון עם מפה ומסתבר שפספסנו את הירידה לשביל הנכון שהתחיל ממש אחרי החניה (אם רק היינו מקשיבים לראשת המשפחה שטענה שאולי שם השביל אולי לא היינו הולכים סתם). חוזרים ומוצאים את הכניסה. הירידה מתחילה בשביל עפר פשוט – ואז לאט־לאט אתה נשאב לתוך יער ירוק־עמוק, עם עצים גבוהים, שקט שמלטף, ואוויר כזה שמנקה את הנשימה.
האגם עצמו שוכן בתוך מכתש וולקני – ירוק כהה, רפלקטיבי, שקט לגמרי.
אין מתקנים, אין קיוסק, אין קליטה – ויש בזה משהו מושלם.
ישבנו על סלע, בהינו במים, ואמרנו “וואו” כמה פעמים.
אחרי ירידה באה עליה חזרה לחניה. התעמלות אירובית מצויינת לרגליים.

עד לתחנה הבאה שלנו (שהיתה מוזמנת מראש) נשאר קצת זמן. וצריך גם לאכול. אז החלטנו לעשות פיקניק באחת התצפיות. חשבנו שיהיה מצויין לעבור בשוק איכרים שבטח יש בכל יום ראשון ולקנות כמה דברים טריים. גוגל מפות הראה את הדרך לשוק העירוני הקרוב שהיה כתוב שהוא פתוח.
מגיעים ו… אין שוק ואין איכרים. השוק ברהט נראה יותר תוסס מהחירבה שמצאנו. אז מסתובבים והולכים להשלים מצרכים בסופר הקרוב.
עם המצרכים עלינו ל־תצפית Santa Iria.
זו לא פעם ראשונה שלנו כאן, אבל הנוף הזה – של המצוקים הירוקים שנשפכים לאוקיינוס – לא מתיישן.
הוצאנו את הפירות והמצרכים והכרזנו על זה רשמית כארוחה הטובה ביותר שאכלנו על דשא מול נוף גלויה.

משם המשכנו אל Caldeira Velha – בריכות טבעיות של מים תרמיים, מוקפות ביער טרופי.
פה כבר נדרשה הזמנה מראש והכניסה מוגבלת לשעה וחצי.
המקום נראה כמו חצר אחורית של דינוזאור – סלעים, שרכים, מפלים קטנים ואדים שעולים מהמים.
נכנסנו לבריכות אחת אחרי השנייה, מתחילים מזאת החמה שעושה ביצים קשות, עוברים לקרה שכוללת גם מפל טבעי, משם לבריכה עם המינרלים שחמה במידה וחוזר חלילה.
מים חמים, ציפורים מצייצות, והמון אנשים שחולקים את התענוג שבלבשל את עצמך.

אחרי הבריכות – היה צריך קצת קפאין. אז פותחים גוגל מאפס שוב ומוצאים מקום שנמצא ב Praia de Santa Bárbara – החוף הכי פוטוגני בצפון האי.
מגיעים ו… אופס, יוסטון יש לנו בעיה. כל האי הגיע גם והחניה מיועדת רק לקומץ מובחר. מסתבר שהחוף שבו נמצא בית הקפה פופולארי במיוחד. עושים סיבוב, ועוד סיבוב וחניה אין. כשהגענו לסף הייאוש והחלטנו כבר לנסוע משם פתאם ראינו שממול לחניית עפר יש שער פתוח של מלון. נכנסים ובאלגנטיות שואלים אם הקפה שנזמין כולל גם חניה. התשובה חיובית. גולשים לחניה בתחושת התנשאות על כל מי שנשאר לחנות בעפר בחוץ. בפנים יש קפה שנמצא מעל החוף, עם מרפסת שמשקיפה לגלים.

אחרי יום של סנדביצים וארוחת דשא הרגשנו שהגוף מבקש משהו יותר מסודר.
אז בערב יצאנו לאכול בעיר – ומצאנו את עצמנו ב־Restaurante Mexicano Arriba, מוסד פונטה־דלגדאי שלא מתנצל על שום דבר, בטח לא על החריף.

המסעדה מעוצבת בצבעים שמרימים את מצב הרוח עוד לפני הלגימה הראשונה – דגלים מקסיקניים, קקטוסים חייכנים, ופוסטרים על הקירות. המוזיקה משמחת בטן ונשמה. נאצ’וס מוגזמים, גוואקמולה שלא נגמרת, בוריטו ופאיטס. השירות היה מחויך, המוזיקה בקצב טוב, והאווירה? פיאסטה קטנה בלב האוקיינוס. אם חשקה נפשכם בפיצוץ טעמים, מוזיקה לטינית, וארוחה שגורמת ללשון לרקוד –
Arriba זו בדיוק התחנה שלכם.