העיר, הלוויתנים והחבר החדש במקום הכי לא צפוי

אחרי ימים של הרים, אדים, אגמים וטבילות (מים חמים, מים קרים, מים עם גופרית, מים עם גלים) – החלטנו שהגיע הזמן לתת קצת כבוד לבירה המקומית של סאו מיגל: פונטה דלגדה.

היום הזה היה קצת כמו פיצול אישיות – מהסוג החביב:
בבוקר – סיבוב חנויות וחלונות ראווה.
בצהריים – חלק הלך לראות לוויתנים (אמיתיים!), חלק הלך לצלם תמונות פרופיל.
ובערב? התאחדנו לארוחה מגניבה ב־Arco 8, המקום עם השם הכי סקרן בעיר

את היום פתחנו ברגליים. אין כמו להתחיל יום בטיול רגלי נינוח בין הרחובות המרוצפים של פונטה דלגדה – העיר הזו פשוט מזמינה אותך ללכת בה לאט.
עברנו דרך חנויות העיצוב והמתנות, כי הרי איך אפשר לעזוב אי בלי קופסת סרדינים מעוצבת, בגדים בחנות וינטג', או מנורה ענקית בצורה של מתג הפעלה?
לקראת הפעילות הבאה רצינו לקנות סנדביצים שיהיה לנו להמשך היום. והנה הדיס המלצה של הטיול – Cafe Central בכיכר העיר – פשוט לא.

בצהריים הגיע הפיצול הגדול:
קבוצת הלוויתנים קפצה לסירה של חברת שייט מקומית – MobyDick-Tours לסיור שהוזמן מראש. אוכל, מצלמות, ג’קטים נגד רוח, ותקווה לראות את מלכי הים האזורי.
המדריך המקומי הסביר בסבלנות על סוגי הלוויתנים שבאזור – מקטלנים ועד ראשתנים – והבטיח שתהיה "התרגשות".
והייתה: ראו לוויתן (אפילו כמה סוגים), דולפינים קופצים כמו בהזמנה, וכולם חזרו עם חיוך – ועם המון תמונות של מים כחולים והרבה תמונות של חיות הים.

השייט החל בהילוך איטי, אבל ברגע שהגענו לים הפתוח התחיל הכיף האמיתי. הסירה קפצה על הגלים כמו רכבת הרים. כמחצית מהאנשים עליה חשו בחילה ולאט לאט הפסיקו לתפקד. אבל אנחנו נהנינו מהשיט ומהחברים שליוו אותו – הדולפינים. להקת הדולפינים הקיפה אותנו וסיפקה לנו מופע מרשים ביותר!!

היו גם לווייתנים, משני סוגים – אחד שהמזרקה שלו עולה לגובה ואחד שהמזרקה שלו היא בצורת קשת. בכל פעם שנצפה לווייתן בסביבה, הקפטן היה מעדכן ואז נשמעו קולות התלהבות בכל השפות האפשריות (בעיקר גרמנית וספרדית).

בשלב מסויים הקפטן עלה לסיפון העליון, אליו עלינו בערך באמצע השייט וגילינו שזה המקום להשאר בו, והסביר לנו על הלווייתנים, הדולפינים והילדים שלו. קצת יותר מידי אינפורמציה לא רלוונטית, אבל הוא היה נחמד. הוא גם החליט לקצר מעט את השייט בגלל מחלת הים שכאמור פקדה חלק גדול מהמשתתפים, אבל בהחלט הספקנו לראות הרבה ובכל מקרה היה חם ואנחנו לא חובבים שמש במיוחד (וזה הדדי).

השייט בהחלט מומלץ!!

קבוצת הקרקע (ששמה את הדגש על להתרחק מסירה שנעה בים) המשיכה לטיול עצמאי בעיר:
הרעיון המקורי היה לעשות סוג של משחק בריחה עירוני. ביקשנו מחברנו ה AI שיבנה לנו מסלול חידות לכמה שעות, במרכז העיר עם 30 חידות שמתחברות לסיפור דמיוני. החבר AI בנה משהו שנראה מאד אמין עד שהגיע למבחן המציאות. לאחר כמה חידות שלא היה כל קשר בינן לבין המציאות (לא, אין שמש זהובה מעל דלת הכנסיה ואין גרפיטי של דגים ברחוב מסויים) הבנו שאין מה לנסות להמשיך עם המשחק. עברנו לסיור עירוני רגיל שכלל ביקור בכנסיה, הסתובבות ברחובות לצילומי תמונות לפרופיל ברשתות החברתיות ואפילו ביקור בשוק העירוני שהתגלה ככמה דוכני ירקות מסכנים בחניון תת קרקעי של אתר בשיפוץ – שום דבר ששווה לספר לחברה עליו. המשכנו עם צילומי פרופיל בנמל וחיכינו לקבוצת הלוויתנים שתחזור מהים.

לאחר האיחוד המרגש, עכב החום הגדול עברנו לבר קוקטילים שהיה בנמל לשתות משהו קר. גם פה, הקפה הקר לא היה ממש קפה קר כמו שביקשנו וחלק מהמשקאות במקום להיות מוגשים לשולחן פשוט עפו על מאיה המסכנה באדיבות מלצר לא מיומן בעליל.

בערב התכנסנו כולנו שוב – בוגרי הסירה ובוגרי האדמה היבשה – והלכנו יחד לארוחת ערב ב־Arco 8 Art Gallery & Bar, מקום שהוא שילוב של מסעדת שף, בר, גלריה עם כמה פוסטרים שמישהו חכם תלה על הקירות.

המקום נמצא מאחורי שער אבן גדול, בקצה העיר, עם שלט צנוע – אבל ברגע שאתה נכנס, זה עולם אחר:
קירות אבן, שולחנות עץ, מוזיקה שמתנגנת בדיוק בווליום הנכון, ותפריט טעים במיוחד.

אנחנו כנראה מגיעים ראשונים כי המקום ריק לגמרי. הבעלים שהוא גם המלצר מתלבש מהר כשאשתו מזרזת אותו ומכניס אותנו פנימה. הוא שואל אותנו מאיפה אנחנו. עכשיו זאת שאלה שתמיד מעלה חשש, מה לעשות שאנחנו לא מגיעים ממדינה אהודה בימים אלה. הפעם מסתבר, אנחנו חביבי ההנהלה. הבעלים/מלצר לא חוסך בדיבורים ומספר את כל קורות חייו (נולד באיים, עבר לשוויץ לכמה שנים וחזר לאי). יש לו חברים ישראליים, חלקם באי. תכף ומיד הוא מתקשר אל אחד מהם כדי שנדבר בשפת האבות הקדומה שלנו (היה מוזר, לדבר עברית עם איש זר שגר 10 שנים באי).

בינתיים המנות הגיעו כמו נשיקות מהמטבח:
טונה טריה מהים, בשר ברוטב שום, ברווז ברוטב סופר טעים ותמנון צלוי על רוטב חומוס. הצלחות נוגבו עד רמת "לא צריך מדיח" והכל לווה ביין פורטוגזי טעים. החבר החדש שלנו בא כל כמה דקות לבדוק שהכל בסדר ולאכול לנו את הראש.

לסיכום, יום עירוני שהראה לנו שהאי חזק יותר בטבע ונופים מאשר ערים ושפונטה דלגדה היא עיר שלא נדרש לה יותר מחצי יום.

ולנו? נשארו עוד יומיים לחלום פה – ואנחנו מתכוונים לנצל כל רגע.