חגיגה של ירוק עז וחוף לבה שחור

זה היה אחד הימים האלה שאתה מרגיש שאתה נוסע בתוך גלויה – אבל עם הרבה יותר עצירות לצילום.
היום היה כולו השלמות במערב האי סאו מיגל, יום שכולו חגיגה של ירוק עז, מצוקים חדים, חוף לבה שחור, כבישים צרים ומתפתלים ופנינות חמד שמתחבאות בפינות הנכונות.

לאחר נסיעה קצרה מערבה, התחלנו את הבוקר באחד המקומות המפתיעים אבל הכי מגניבים על האי:
Aqueduto do Carvão – שריד אדריכלי של מערכת הובלת מים מהמאה ה־19, שעובר דרך יער ונראה כאילו נלקח מסצנה של הרפתקה.

הליכה קצרה מהחניה, הכניסה חופשית, והאווירה? מסתורית לחלוטין.
קירות אבן שחורה מכוסים טחב, צללים משחקים עם האור, ואתה מהלך לאט – ומצלם הרבה. זה אתר שהוא חוויה שהיא קצת גילוי, קצת צילום אינסטגרם מושלם, וקצת “למה לעזאזל זה נמצא פה?”

משם המשכנו לנקודה שבפעם הקודמת לא עשינו Boca do Inferno, אותה תצפית מיתולוגית שביום הערפילי פשוט לא התחשק לה להיראות.
והיום – היא נתנה הופעה.
הולכים במסלול די מוסדר עד שמגיעים לעליה קצרה שמובילה ל… אחד מהנופים הקסומים ביותר שראינו בטיול. מסלול מתפתל על גב ההר מול הנוף הכי מפורסם של סאו מיגל – אגם כחול, אגם ירוק, הרים מסביב, וענן אחד בודד שבדיוק התפזר ברגע המושלם לתמונה.
אי אפשר שלא להתפעל מהנוף. בצדק זה אחד המקומות על האי שחובה בכל ביקור, לא להתיאש מהערפל, לפעמים הוא מתפזר בדיוק ברגע הנכון.

בדרך חזרה לחניה עוד מקבלים בונוס. סטיה קלה למסלול צדדי שמוביל ל Lagoa do canario. אגם ירוק טורקיז שנח לו לצד המסלול ומוכן לקבל בברכה את מי שמוכן לעשות סטיה קטנה מהמסלול הראשי.

מפה לשם מגיעה שעת ארוחת הצהריים (כן, הבטן כבר התרגלה לקבל את המנה שלה בשעות הצהריים המאוחרות) ואנחנו חזרנו שוב ל־Casa de Chá O Poejo, כי למה לא (וגם כי אין הרבה אופציות טובות באיזור).

אחרי האוכל ממשיכים, הדרך לוקחת אותנו לנקודה הבאה. נסיעה לאורך החוף המערבי לתצפית Ponta do Escalvado.
כאן כבר לא מדובר באגמים רגועים – אלא במצוקים שנופלים ישר לתוך האוקיינוס. התצפית ממוקמת גבוה ומעניקה זווית אפית על החוף, במיוחד על אזור Mosteiros.
עמדנו, הסתכלנו, ולא אמרנו כלום – כי לפעמים עדיף פשוט לשתוק מול הטבע.

התצפית עשתה חשק לרדת לחוף ולכן המשכנו אל Mosteiros Beach – עם החול השחור, הסלעים הבולטים מהים, והקונטרסט המטורף מול השמיים.
שחינו (המים היו קרים במידה והתאימו לחום שבחוץ והאוקיינוס היה קצת דרמטי עם סחף ואצות), בדיוק מתאים לנו.

משם ממשיכים במסלול המערבי של האי. נוסעים לתצפית אבל פתאם באחד העיקולים רואים שלט עם תחנת רוח. תחנת רוח? פה באי? חייבים לעשות סטיה ולבדוק.
תחנת רוח קטנה בשם Moinho do Pico Vermelho.
היא עומדת שם כמו דמות מהאגדות – עם כנפיים מעץ ונוף לכל העמק. לא אתר עם חנות מזכרות, אבל כן מקום שלוקח את הנשימה לשנייה.

בדרך עוד עוצרים ב Miradouro da Covilhã, תצפית פחות מרשימה על מפרצון קטן עם דרך כל כך צרה שבאחד הסיבובים אפשר לתת כיפים ליושבי בית הקפה על המדרכה, תוך כדי נסיעה (הם רק מחכים לראות מי לא מצליח לקחת את הסיבוב בצורה מספיק מדוייקת וכנראה לא חסרים כאלה).

את המסלול המערבי שלנו סיימנו במקום קטן וקסום – Alves Devine. "חור שבקיר" עם מבחר שוקולדים שלא יאכזב גם חנות מפוארת. זה המקום לקניית שוקולדים מקומיים איכותיים.

חזרנו למלון, ושאלנו את השאלה: “מישהו רעב?”
התשובה: “כן, אבל לא לצאת.”
אז פתחנו את Uber Eats, הזמנו מ־Forneria São Dinis, אותה מסעדה שבמקרה ראינו אתמול בערב ביציאה מ Porto 8, וקיבלנו פיצות עד החדר, לא הכי טובות שאכלנו בחיינו אבל מספיק טובות להיום. מה לעשות, האוכל זה לא הצד החזק באי.