ערפל, כפר נטוש וקפה אחרון: הצד המזרחי אומר שלום

יש משהו סמלי בזה שהיום האחרון בטיול התחיל בשמיים אפורים וערפל כבד.
כאילו האי אומר לנו: עוד לא סיימנו, אבל אני לא מתכוון לעשות את זה קל.
אז יצאנו לדרך עם מעיל גשם, מצב רוח סקרן, ולוח זמנים של מקומות שאיכשהו עוד לא הספקנו.

במפות, הדרך לתחנה הראשונה שלנו במזרח האי נראית קלה. בפועל, הגשם והערפל הולכים ומתגברים. בלב כבר מקננת תחושה של אולי לא נצליח לעשות היום את מה שתכננו. כדי בכל זאת לעשות משהו חוץ מלנסוע, בצורה ספונטנית נכנסים ל Pico dos Bodes שמסומנת כנקודת תצפית מרהיבה.
בפועל, כשהגענו – זה היה כמו להביט לתוך כוס חלב.
הערפל היה כל כך סמיך, שנראה שפשוט אנחנו בתוך הענן.
אז עשינו את הדבר ההגיוני: צילמנו 10 תמונות "של כלום", הצבענו באוויר ואמרנו "וואו", וחזרנו לרכב.

החלטנו לא להתיאש ולהמשיך בתכנון המקורי. נוסעים אל Trilho do Sanguinho – מסלול הליכה שכלל הכל: ירוק אינסופי, גשם קל, ערפל מסתורי, וכפר שנראה כמו סצנה מסרט.
בתחילת המסלול – יער עבות, שביל חלקלק, תחושת “לאן בדיוק אנחנו הולכים?”. במפה אפילו מסומן שיש מפל, במציאות רק ג'ונגל אינסופי.
הגשם טפטף, הנעליים החליקו, ולמשך שעה היינו כמו צוות צילום של נשיונל גיאוגרפיק רק בלי ציוד.

ואז – אחרי הרבה "זו העליה האחרונה באמת" – הגענו אל Sanguinho, כפר נטוש שהוחזר לחיים.
הכפר נבנה במאה ה־19, ושימש כמה עשרות משפחות שחיפשו חיים פשוטים ורחוקים מהציוויליזציה.
אבל בהדרגה, עם ההגירה בשנות ה 50 וה 60 לארה"ב ולקנדה, קושי תחבורתי וחוסר בתשתיות – המקום התרוקן.
היום, חלק מהבתים שופצו, גינות חזרו לפרוח, ויש ניסיון להפוך את המקום ליעד אקולוגי שקט – בלי לחזור להמולה.
האווירה שם מיוחדת: בין ריק לזיכרון, בין עזובה לחיים שקטים.
זה לא רק מקום שעושים בו סלפי – זה מקום שחווים.

ועוד המלצה. את המסלול (כ 6 ק"מ מעגלי) ניתן לעשות מהיער לכפר או הפוך. ההמלצה החמה שלנו, התחילו ביער. המסלול שמתחיל בכפר כולל עליה מטורפת שבקצה שלה הכפר. יותר קל לעשות את זה בסוף בירידה. הברכיים שלכם יודו לנו.

אחרי הטיפוס, הירידה, הרוח והערפל – הגענו רעבים ל־Povoação. הגשם הפסיק (ברור, למה שימשיך אם סיימנו את המסלול כבר רטובים מגשם וזיעה). מצאנו בית קפה נחמד בכיכר העיירה – Pic Nic – אוכל לא רע במחירי רצפה. אחרי האוכל עוד הספקנו לקפוץ להציץ על חוף הים שמשלב בריכה ציבורית חינמית וחוף ים שחור אבל היה כבר חם מדי ועייף מדי להכנס למים.

ואז – עצרנו במקום שמצאנו במקרה: זו ממש לא ספרייה של ספרים, אלא The Gin Library, כזו שממוקמת בקרבת פונטה דלגדה ומפורסמת כאחת הקולקציות הגדולות של ג’ין באירופה עם מעל אלפיים סוגים מיותר מ־50 מדינות. המקום משתרע בתוך אחוזת Solar Branco מהמאה ה־19, עם בר ג’ין ומתחם חוות, שם גדלים חלק מהבוטניקלים שמשמשים בתערובות שלהם. מקבלים טעימות ג’ין מגוונות, וניתן לפתוח ולהריח כל בקבוק – בסוף נבחרו 4 סוגים שונים לטעימות. לא חוויה זולה אבל שונה ומרעננת.

זהו. קפה אחרון בעיר וחזרה למלון לאריזות. מחר מוקדם בבוקר מתחילים בטיסות חזרה לארץ.