פתאום רומניה: איך נסיעת סידורים הפכה לטיול שלא תוכנן

לא כל טיול מתחיל עם כרטיס טיסה ובוקינג.
לפעמים הוא מתחיל עם משפט כמו:
"צריך לטוס לבקר את הבית ברומניה, ולסגור כבר את ענייני הבנק."

וככה, בלי רשימת אטרקציות, בלי תכנון מדוקדק, אבל עם הרבה ציפייה – אנחנו יוצאים לדרך. לא כדי “לטייל” כמו תיירים, אלא כדי להיות. לשהות. הבית שלנו מחכה – עם הרים מכל עבר, אוויר של יער, ומרפסת שמתחננת לקפה בשקט.
בלי צ’ק אין, בלי לחץ של לוחות זמנים – פשוט לגור שם כמה ימים. להיות מקומיים זמניים

מה בתכנון? סידורים בירוקרטיים שדורשים נשימות עמוקות, שהייה בבית ושיטוטים איטיים בסביבה: אולי נגלוש לסינאיה, נעשה קפה בבראשוב, או פשוט נבהה בהרים ובירוק שמסביב.

אז הנה זה מתחיל. פוסט מסכם של היומיים הראשונים (כי מרוב סידורים לא שמנו לב שלא עדכנו את הבלוג):

יום 1 – גשם, בנק, סרמלה וטירה: ברוכים הבאים לקרפטים

היום התחיל כמו שמתחיל כל סיפור רומני טוב –
עם ערפל, גשם, וחלון שהתמלא בטיפות עוד לפני שהספקנו להגיד “קפה”.

התעוררנו אל בוקר קר, רטוב ומלא סידורים.
הריח היה של יער. הסוודר נשלף מהתיק. הפכנו לסוג האנשים האלה שמחייכים כשגשום, במיוחד שמתעוררים בבית.

המשימה הראשונה של היום – והסיבה המרכזית לביקור – ביקור בבנק.
ידענו שצריך להיות מוכנים ולכן נעזרנו באשת קשר מקומית שתכין את כל המסמכים הנדרשים ותלווה אותנו לבנק. המסמכים היו מוכנים, הפקידה הייתה אדיבה (מאוד), והמערכת?
ובכן…
תיאורטית זה היה אמור להיות קל. והתהליך הראשוני אכן היה מהיר. נאמר לנו כי נקבל בהמשך היום סמס ומייל אימות ואז הפקידה תתקשר לקבל את הקוד שקיבלנו ושמחר בבוקר נחזור לקבל את פרטי החשבון. מעשית? חכו להמשך הפוסט…

אחרי ההרפתקה הבירוקרטית, חיפשנו משהו שיחמם גם את הקיבה – וההמלצה המקומית הובילה אותנו ל־Mămăliguță בסינאיה. מסעדה מולדובית עם אוכל ביתי. סרמלה (כרוב ממולא) ומיטץ (קבב) ביחד עם קנקן קומפוט. הכי מקומי שיש.

יש לנו אחה"צ פנוי, אז המשכנו לטייל ב־Cantacuzino Castle שנמצא ליד הבית – טירה אצילית (וגם המקום שבו צולמה הסדרה Wednesday) עם נוף שפשוט לא מאכזב, גם כשטיפה זולגת על העדשה.
הטירה עצמה היא שילוב של היסטוריה, אדריכלות ו… קירות שמתחננים להצטלם. הסיור בפנים מעניין, אבל האמת? הנוף מהמרפסת גנב את ההצגה. ההרים עטופים בערפל, הכול רטוב ונוצץ, והאוויר – צלול עד כאב.

את הקפה המסורתי של אחה"צ עשינו ב Tucano Coffee Sinaia. מומלץ (ואם אתם אמיצים במיוחד כמונו לכו על ה Hippy Coffee).

חייבים לציין שבכל מקום שומעים פה עברית. נראה שבסינאיה יש יותר ישראלים מרומנים.

את היום סיימנו מוקדם. גם כי בכל זאת כפר והכל נסגר. וגם כי מעייף להסתובב כל היום.

יום 2 – כלום בבנק ויום גשום בעיר של גלויות

אם יום ראשון היה פרק מבטיח של פתיחה איטית ומקסימה, אז יום שני היה סיפור קצר בשם: "טוב, נו… לא כל יום חייב להתקדם".
כי לפעמים יש ימים שבהם אתה קם עם תוכניות גדולות – והיקום עונה לך עם גשם, רוחות, ופקיד בנק שאומר “lets do it again”.
בנק – חלק ב׳: סיפור שלא התרומם

התחלנו את הבוקר עם תקווה בלב וחיוך של לקוחות נאמנים, בדרכנו לבנק, במחשבה שאולי היום הוא היום שבו נסגור את הקצוות ונצא משם עם חשבון רומני.
אבל אז הגענו.
והפקידה מסתכלת עלינו ולא מבינה מה אנחנו רוצים.
במילים פשוטות: כלום לא קרה.
מתסכל. הפקידה אומרת שתתקשר בהמשך היום לעדכן.

חזרנו לאותו Tucano Coffee בסינאיה מהיום הקודם. אותו שולחן. קפה של בוקר. ישבנו, שתינו, בהינו בטיפות נוזלות על הזכוכית. אין כמו קפה חוזר כדי להרגיש שהיום לפחות לא הלך לגמרי.

נסיעה לברשוב – כי אם כבר תקועים, לפחות נתקעים בעיר יפה. עשינו סיבוב איטי בעיר העתיקה, ראינו את הכנסייה השחורה מתוך ערפל ושוטטנו ברחובות. הכי בלי מטרה שיש (והכי כיף).

הגשם מתחיל להטריד, אז נכנסים לארוחת צהריים – עצרנו ב־La Ceaun – מסעדה מקומית שמגישה אוכל רומני של סבתות אבל בצלחות יפות. הזמנו מרק (בלחם ובצלחת, כי הכי מתבקש ביום קר שכזה) וסוג של מאפה בשר כי חשבנו (וטעינו) שלא נשבע מהמרק.

בדרך חזרה מתקשרים מהבנק. שוב עושים את אותו ריטואל של הזדהות מאתמול. נקווה שמחר יהיה אולי חשבון פעיל. בדרך גם עוצרים בקניון בבראשוב כי קר וצריך לנצל את הזמן למתנות לילדים).

בערב חוזרים בחזרה הביתה, החברים מהרחוב כבר מחכים.